משהו בשקט ובביטחון העצמי של איילת שבו מספר סיפור של אישה שהגיעה רחוק. כל כך רחוק, עד שאנשים סביבה משוכנעים שהיא גדלה בבית מבוסס ומפנק. הם לא יודעים שהיא הגיעה לעולם העיצוב ממקום שבור, כזה שלא נותן סיכוי טבעי לחלום ולשאוף. היא הייתה בת שבע כשעובדת סוציאלית ליוותה אותה למשפחתון של עמותת מל"י, שבו גדלה; נערה שמבקרת בבתי כלא כדי לראות את אביה; גרושה בת 23 עם תינוק על הידיים שמסרבת לוותר על לימודי אדריכלות; אישה שבנתה לעצמה חיים חדשים, משפחה, מקצוע. כיום, בגיל 47, איילת שבו חוזרת אל המקום שבו גדלה, הפעם מיוזמתה, כדי לפגוש ילדים שנמצאים בדיוק איפה שהיא הייתה. "אם המילים שלי יגרמו לילד אחד להבין שיש לו סיכוי, עשיתי את שלי", היא אומרת.
היא הייתה בכיתה ב' כשעברה לשם. גיל כה צעיר, ועדיין מבינים הכול. הזיכרונות של איילת מקוטעים, שנים שלמות נמחקו לה. "זה סוג של מנגנון הגנה או הישרדות", היא אומרת. אבל את היום שבו היא נשלחה לפנימייה, היא זוכרת מצוין, כל רגע ורגע בו. היא זוכרת איך אמא שלה הכניסה אותה לאוטו, בלי הכנה מוקדמת, ושתיהן נסעו מעיר ילדותה נתניה לעפולה. "הגענו לשם וקיבלה אותי מישהי, כנראה עובדת סוציאלית", היא משחזרת. "זה היה מקום פסטורלי ויפה, שיש בו עשר וילות. אני נכנסת לתוך אחת הווילות ויש שם עשרה ילדים שאין לי מושג מי הם, ויש זוג הורים שיש להם ילדים משלהם והם אמורים לגדל אותנו. האמא היחידה שהכרתי נסעה ואין עם מי לדבר. אני בוכה ורוצה את אמא, ואם הבית, יהודית, מחבקת אותי ואומרת שהיא פה בשבילי. אבל אני רק בת שבע ולא משנה לי אם היא טובה או לא, אני רוצה את אמא שלי".
לחיות על אוטומט
היום הראשון שלה באותו משפחתון היה היום הראשון והאחרון שבו בכתה. "ביום אחד ניתקו אותי מכל המוכר לי. שמו אותי בחדר עם ילדה שאני לא מכירה, ולמרות שהרגשתי שבורא עולם מחזיק לי את היד, פחדתי לישון. למחרת בבוקר קמתי עם אנשים שאני לא יודעת מי הם, ויש שולחן ארוך עם לחם פרוס וממרחים ואני אמורה להכין לעצמי כריך וללכת לבית ספר שאני לא מכירה". ברגע של החלטה לא מודעת היא התנתקה מהרגשות. "שמתי על עצמי קיר כדי לא להרגיש", היא אומרת. "התחלתי לחיות באוטומט, כל מה שאמרו לי עשיתי. בלי לבכות, בלי לצעוק, בלי לשאול שאלות. הבנתי שאין טעם לבכות, צריך להמשיך קדימה".
שאלת את אמא שלך למה היא שלחה אותך לפנימייה?
"לא. אני יכולה רק לשער. זה לא שהיא הייתה אמא לא טובה, היא הייתה אישה יפה וטובה שעברה חיים לא פשוטים. כשאחי הקטן נולד, ההורים שלי כבר לא היו ביחד. אבא שלי לא היה אבא נורמטיבי. הוא עשה חיים קשים לאמא, היו אלכוהול ובגידות, היה נכנס ויוצא מבתי כלא. לא היה לנו כסף. היא לא עבדה ולא הייתה עצמאית ולא היה לה איך לפרנס אותנו. היא התחתנה עם גבר שהייתה תלויה בו לחלוטין, וגם אחר כך, כשהיו לה בני זוג, תמיד היא הייתה צריכה שגבר ידאג לה.
"אחרי שאמא שלי ובן זוגה התגרשו, שלחו את שלושתנו לפנימייה. אני חושבת שהיא האמינה שכשהיא תסתדר, היא תחזיר אותנו הביתה. אחי, שגדול ממני בשנתיים, עזב את הפנימייה מיוזמתו וחזר, גם האח הקטן, אבל אני הייתי ילדה טובה. מה שאמרו לי עשיתי".
"כשלמדתי, הבן הבכור היה הרבה עם אבא שלו ועם אבא שלי. לפעמים הייתי מושיטה אליו ידיים והוא לא רצה לבוא. אבל אמרתי לעצמי - שזה לא ישבור אותך"
לא ביקשת לחזור הביתה?
"לא חשבתי שאפשר לבקש, שיש בכלל אופציה כזו. אמא לא אמרה לי לחזור, ולא חשבתי שאני יכולה להגיד שאני רוצה לבוא. בניתי לעצמי עולם ורוד, כי הייתי צריכה לשרוד את הדבר הזה. הכול לכאורה היה רגיל, אפילו כיף ונעים, לעומת הבית שגדלתי בו. בפנימייה היו לי אוכל חם, מיטה נקייה, בגדים, חוגים וחברות. את לא חושבת אם טוב לך או רע לך, את לא מבינה שאת ילדה נטושה באירוע הזה, אבל את תמיד מרגישה שמשהו חסר. אין לך בית אמיתי ואין לך שורשים. את לא יודעת להיות שייכת". אבל דווקא עם האב נוצר חיבור עמוק. "מצאנו אחד את השנייה", היא אומרת. "הוא היה בכלא, אני בפנימייה, היינו שתי נשמות אבודות. הרגשתי ששנינו נמצאים באותה נקודה, באותו מצב. הייתי כותבת לו מכתבים והוא היה כותב בחזרה. נסעתי לבקר אותו, אין כלא שלא הכרתי כשהייתי ילדה".
על איזו עבירה הוא היה במאסר?
"אני לא יודעת. זו שאלה שאני צריכה לחקור".
ברגעים מסוימים היה האב המקום הבטוח היחיד שלה, למרות שגם הוא לא יכול היה להיות שם באמת בשבילה. "פעם ברחתי מהפנימייה והגעתי אליו. הוא גר לא רחוק מאמא שלי אחרי שהוא השתחרר. הוא קנה לי ממתקים והחזיר אותי לפנימייה באוטובוס. היה בו רוך. הוא אהב אותי. גם אמא אהבה אותי, אבל הרגשתי שהיא זו ששמה אותי בפנימייה, לא הוא".
כעסת עליה?
"הרבה שנים הרגשתי שאני לא הייתי בסדר, שאולי בגלל משהו שעשיתי שמו אותי בפנימייה. זו אחת הסיבות שבגללן הפכתי לילדה כזו טובה, שעושה את מה שאומרים לה. כיום אני לא יכולה לכעוס עליה, על אישה ששברו אותה. אני יכולה להבין אותה, היא ניסתה לעשות מה שהיא יכולה בכלים שהיו לה. זה היה דור אחר, תרבות אחרת".
דיברת עם האחים שלך על מה שעבר עלייך?
"בהתחלה היה בי כאב, האחים שלי היו בבית, למה אני לא שם? כשהייתי בת תשע, אמא שלי נכנסה להיריון ממישהו, ויש לי אחות קטנה, היום בת 38. היא המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל בחיים. באחת השיחות שהיו לנו אמרתי לה שכיף לה שהיה לה את אמא שלי שדאגה לה ושהייתה להם אידיליה משפחתית. היא אמרה לי, 'את לא מבינה איך ניצלת'. היא סיפרה שהיו ימים שלא היה אוכל בבית, ימים שאף אחד לא היה בא לאסוף אותה מבית הספר. כשאני הייתי מגיעה הביתה מהפנימייה, תמיד היו אוכל ועוגות".
אהבה ראשונה
אמה נפטרה מסרטן כששבו הייתה בת 21. "אומרים שהיה אפשר להציל אותה, אבל הכול היה כבד עליה. היא התעייפה מהחיים. אפילו לא היה לנו זמן להיפרד כמו שצריך, דקה וחצי לפני שהיא נפטרה היא גילתה לי שהיא חולה". עכשיו היא מגלה חמלה כלפי האישה שלא הכירה. "אני מבינה כמה היא סבלה. היא רצתה להיות אחות, חלמה על חיים אחרים". כשסיימה כיתה ו', עברה שבו מפנימיית מל"י לקיבוץ הדתי עין צורים, כתלמידת חוץ. "זה מקום מקסים עם הרבה דשא ומרחבים. היינו 40-30 ילדים שעושים הכול ביחד: לומדים, עובדים, אוכלים, ישנים", היא אומרת, "כמו בפנימייה, אבל עצמאים יותר".
בסיום התיכון התגייסה לצבא ושירתה בקריה. אחרי הצבא התחתנה עם בן זוגה הראשון, ובגיל 22 כבר הייתה אמא לבן, כיום בן 24. "הוא הלב שלי, האוזן הקשבת, הוא יודע עליי הכול. אין בעולם מישהו שיודע את הסיפור שלי כמו הילד הזה". "הכרתי את בעלי כשהייתי בת 17", היא מספרת. "הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים, בחור מדהים, מצטיין דיקן. אבל הוא ואני לא דיברנו באותה שפה, לא יכולתי לתת לו את מה שהוא היה צריך, את האהבה שהוא זקוק לה. בגיל 23, עם פעוט בן חצי שנה, היא עזבה. "לא היה לי כלום", היא נזכרת. "עברתי לגור עם הגדול אצל אבא שלי, שעבר גמילה והפך להיות אדם אחר. ידעתי דבר אחד: אף אחד לא יגיד לי איך לחיות. אני חיה רק למעני ועושה רק מה שעושה לי טוב".
"אני בוכה ורוצה את אמא, ואם הבית מחבקת אותי ואומרת שהיא פה. אבל אני רק בת שבע ולא משנה לי אם היא טובה או לא, אני רוצה את אמא שלי"
היא נרשמה ללימודי הנדסאי אדריכלות במכללת רופין, ליום לימודים שהתחיל בשמונה בבוקר, הסתיים בשש בערב ונמשך עם הכנת עבודות בלילה בבית. "הבן שלי היה הרבה עם אבא שלו ועם אבא שלי. היו תקופות שהייתי מושיטה אליו ידיים והוא לא רצה לבוא. זה היה קשה, ימים של דמעות, אבל ניסיתי לנתק כל רגש, ומי כמוני יודעת לעשות זאת. אמרתי לעצמי – אל תתרגשי, שזה לא יעצור אותך, שזה לא ישבור אותך. הייתי ממוקדת מטרה, לסיים את הלימודים, להוציא תואר, כדי שלא אהיה עלה נידף, שאוכל לפרנס את עצמי ואותו, לקנות לו אוכל ובגדים. יכולתי לבחור בחיים פשוטים, אבל רציתי יותר".
שנים אחר כך התחתנה שוב ונכנסה למסגרת שלא הכירה: חיי משפחה. "לבעלי השני הייתה אמא מדהימה. הרגשתי שאמא שלו היא כמו אמא שלי, אהבתי אותה אהבת נפש. אצלה הרגשתי בבית בפעם הראשונה, ובמחיצתה הרשיתי לעצמי להיות אני". נולדו להם שלושה ילדים, היום בני 13, 10, 8. "אני מסתכלת על בן השמונה ותופסת את הראש, לא מאמינה איך בגיל שלו כבר הייתי בפנימייה. לבד". לפני כשש שנים, קצת אחרי שחמותה האהובה נפטרה, הם התגרשו. "אם זה היה תלוי בי לא הייתי מתגרשת", היא מודה. אחרי הגירושים עברה לגור בדירה שרכשה ברמת פולג, וזה היה רגע מכונן עבורה. "כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה לא הפסקתי לבכות - יש לי בית. קורת גג שלי, שרכשתי לבד, בעבודה קשה", היא אומרת. "בכל פעם שאני חושבת על זה אני מתרגשת, העובדה שאני יכולה לקנות לעצמי מה שבא לי, שאני לא זקוקה למתנות. אלה עוצמות שקשה לתאר במילים. אין בוקר שאני לא קמה ומתחילה בהודיה על מה שיש".
"אני בוכה ורוצה את אמא, ואם הבית, מחבקת אותי ואומרת שהיא פה בשבילי. אבל אני רק בת שבע ולא משנה לי אם היא טובה או לא, אני רוצה את אמא שלי".
יש לה רשימת לקוחות ארוכה הכוללת מפורסמים כמו יוני רואה ועדי הימלבלוי. לאחרונה סיימה בניית קומפלקס של עשר וילות ביישוב כרמית, וכיום היא עובדת על מלון פרימיום (בית עם שישה חדרים) בפנמה. "אני כל הזמן רוצה עוד, להוכיח לעצמי שאני טובה, שאני יכולה. הבן הבכור שלי תמיד אומר לי שגם אם אגיע לאוורסט, אני אחפש את ההר הבא". הקו העיצובי שמוביל אותה מגיע לדבריה מהקיבוץ: "להכניס את החוץ פנימה, להביא אוויר, טבע, אור. המקצוע שלי הוא השליחות שלי: כשהייתי ילדה לא היה לי בית, וכיום אני מתקנת בתים לאנשים, בונה להם את הבתים שמתאימים להם".
לאחרונה חזרה שבו לביקור במשפחתון שבו גדלה במסגרת ארגון מל"י. נערה בת 15 עשתה לה סיור בתוך הכפר. "שאלתי אותה, 'מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?'. היא לא ידעה לענות, הייתה בשוק מהשאלה. אמרתי לה, 'מגיע לך לחלום', והיא בכתה. הבנתי אותה: זה המקום שאני הייתי בו, את לא מרשה לעצמך לחשוב שמגיע לך משהו". בשיתוף עם יקב פסגות החלה בפרויקט של מעורבות בקהילה. הפרויקט הראשון היה שיפוץ הבית באותה פנימייה. "כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה לא הפסקתי לבכות. זה החדר שלי, המיטה שלי. זו הייתה סגירת מעגל מטורפת", היא אומרת. "בדיעבד המקום הזה נתן לי את היסודות הכי טובים, גם אם באותה נקודה לא יכולתי להעריך אותו. אני זוכרת את השלט שהיה תלוי שם, 'חֲנוֹך לנער על פי דרכו', הייתי מסתכלת על השלט הזה כל יום. ככה אני מגדלת כיום את הילדים שלי, ככה אני מתנהלת בעולם". בקרוב היא תגיע לאחד ממשפחתוני העמותה להיפגש עם הילדים, לספר את סיפור חייה בתקווה שזה יסייע להם. "אני רוצה להראות להם שאפשר להצליח, לתת להם את הכוח והמוטיבציה ולהגיד להם: אין תקרת זכוכית, אתם מסוגלים ואתם יכולים". כשהיא מסתכלת היום על חייה, היא כבר לא מרחמת על הילדה שהייתה. "קיבלתי קלפים מסוימים. לא טובים, לא רעים. פשוט קלפים. ואני בחרתי מה לעשות איתם".
15 כפרי ילדים שמעניקים בית למי שזקוק לו
ארגון מל"י, המפעל להכשרת ילדי ישראל, הוקם לפני 82 שנים על ידי כלת פרס ישראל רחה פריאר ז"ל. הארגון מפעיל 15 כפרי ילדים ומשפחתונים בארץ ונותן מענה לכ־940 ילדים ובני נוער בגילאי 18-6, שהוצאו מבתיהם בנסיבות שונות. כפרי הילדים מבוססים על מודל חינוכי־משפחתי, שלפיו 12-10 ילדים גדלים בבית עם אם ואב הבית וילדיהם כמשפחה לכל דבר, וכך הם עוברים חוויה מתקנת של גדילה והתפתחות במסגרת הכי קרובה למה שאמור להיות בית. הורים אלה משמשים כדמויות הוריות זמינות, תומכות ומטפחות. הילדים שגרים בכפרי הילדים משולבים במסגרות חינוכיות בקהילה ונהנים ממגוון רחב של טיפולים, שיעורי עזר ופעילויות העשרה רבות בשעות אחר הצהריים.
