מהי הסבירות שבאותה משפחה יש שתי סופרות בז'אנר הרומנטי־ארוטי? זו הסיטואציה במשפחת דֶפּסָמֶס, וליתר דיוק אצל חן דפסמס וחמותה אור־אל מאור.
חן (31), עוסקת בשיווק דיגיטלי, ניהול סושיאל ועכשיו גם סופרת, היא נשואה ואם לשניים (שלוש וחצי ושנתיים). היא מתגוררת באור עקיבא, שבה נולדה וגדלה לצד חמישה אחים כבתם של נהג אוטובוס ומתווכת נדל"ן.
בגיל 12 החלה לקרוא ספרי פנטזיה וחלמה על הוצאת ספר משלה. "לא סיפרתי לאף אחד על החלום הזה, כי זה לא נראה לי ריאלי בזמנו", היא משתפת, "גדלתי בבית סובייטי קלאסי. ההורים שלי רצו שאהיה מסודרת כלכלית, ואני לא טיפשה, אני יודעת שלא עושים כסף מספרות".
כשהייתה בת 15 הוריה התגרשו ("קיבלתי את זה מעולה, הם מאושרים יותר בנפרד"). בעוד כל בני משפחתה שמעו מוזיקה טורקית, היא האזינה לרוק כבד ואימצה מראה גותי. לאחר סיום לימודיה בתיכון עתידים, שירתה בצוות בטיחות והצלה בחיל האוויר. עם שחרורה, עברה לכפר סבא ועבדה במכירות ובשיווק. "החלום להיות סופרת נשכח. הייתי עסוקה בדברים אחרים. קראתי בכמויות מסחריות, אבל פחות היה לי חשק לכתוב".
בגיל 27 התחתנה ("הכרנו בילדות וכל כמה שנים הוא היה בודק דופק") וחזרה לעיר ילדותה. כשבתה הבכורה נכנסה לגן, לפני שנה, התפנה לה זמן והיא החלה לכתוב את הספר, שהיא מגדירה כרומן אפל. "בהתחלה כתבתי רק כדי להוציא את הרעיון שהיה לי בראש. פתאום זה התחיל להיות אמיתי, אז חשבתי שהוא צריך לראות אור. בשלב מסוים התייעצתי עם עורכת ספרותית, שאמרה שהספר דיכאוני מדי, שהדמות הראשית רעה מדי ושזה לא ילך. חשבתי שאולי היא צודקת ועידנתי קצת את הדמות הראשית ואת הספר".
הארה אחרי הפלה
במרץ האחרון עברה הפלה טבעית, שבעקבותיה התאבלה במשך חודש. "היה לי קשה לקבל את זה. הרגשתי כישלון. ככל שסיפרתי את זה ליותר נשים, הבנתי שכל אישה שנייה או שלישית עוברת הפלה טבעית", היא אומרת, "אחרי חודש במיטה הייתה לי הארה: אם כבר אני מוציאה ספר, אני רוצה לכתוב בדיוק את מה שאני רוצה - ולא מה שאני חושבת שיתאים לקהל. אני אישה גותית וקצת אפלה, יקבלו את זה. החזרתי את הספר לגרסתו הקודמת".
כעת "הקללה של ראיין" רואה אור כספר הראשון של "לונה", הוצאת בת של ידיעות ספרים לספרות רומנטית. על עטיפתו נכתב שזוהי "פנטזיה רומנטית אפלה המספרת את עלילותיהם של ראיין, קיירה ולורין; סאגה סוחפת של תשוקה אסורה, קללה עתיקה ובחירות שאין מהן מנוס".
הספר יצא תחת השם חן דפ.
"זה לא שאני מסתתרת, רציתי לעשות הפרדה בין מי שאני כסופרת ובין מי שאני בחיים הרגילים. בנוסף, חן דפ נשמע יותר סקסי ויותר בינלאומי".
איך הסביבה שלך, בחלקה שמרנית, הגיבה לכתיבה הארוטית שלך?
"בן זוגי היה קצת נבוך, אבל התמודד עם זה, בשבילי. הוא רוצה שאגשים את עצמי ולא כל כך אכפת לו איך. גם אם זה לא עבר לו חלק בגרון, הוא הביע את זה בצורה עדינה. היה שלב ששאלתי את חמותי אם להשתמש בשם דפסמס או בשמי המקורי, גודוב, כדי שבעלי ירגיש נוח יותר עם זה, כי בסופו של דבר הוא במקום הראשון. חמותי ענתה מולו: 'ממש לא! את דפסמס!' היא מפרגנת לי מאוד".
והמשפחה המורחבת?
"אני לא מתביישת ולאף אחד לא אכפת. אם אדבר על הספר בקול עדין, זה יאפשר לאנשים להרים גבה, אבל אם אני אומרת בקול רם וברור: 'זה רומן ארוטי סקסי', אף אחד לא מתרגש מזה".
"לא מזמן פגשתי את כל המשפחה בשבעה. בנות דודות שלי שאלו אותי על מה הספר ועניתי שזה רומן ארוטי. הן שאלו: 'מה, ארוטי ממש?' עניתי: 'לא כל הספר, אבל כן. אם לא בא לכן להיכנס להיריון, אל תקראו אותו'. כולן צחקו.
עטיפת הספרצילום: אלבום פרטי"משום מה יש לספרות הארוטית שם רע. אנשים שומעים את המילים 'סקס' או 'ארוטיקה' וחושבים שהספר פחות טוב ושאין עלילה. זה מעצבן אותי. תפסיקו לבייש את כל מה שקשור לארוטיקה, אנחנו לא בימי הביניים".
המסר: אומץ
חמותה של חן, אור־אל מאור (61), היא מרפאה רב־תחומית, מנחת קורסים למטפלים, ציירת וסופרת, גרושה, אם לחמישה וסבתא לשבעה.
היא נולדה בעיר ניז'ני נובגורוד (לשעבר גורקי) שבמרכז רוסיה לסופרת יוליה אראקובה, שהוציאה לאור עשרה רומנים. לדבריה, כבר בילדותה ראתה סימנים לכוחותיה הרוחניים, כשקיבלה מסרים שהתגשמו בהמשך. "הייתי צריכה להסתיר את זה, כי זה נשמע מוזר ולא היה לי עם מי לדבר על זה", היא משחזרת.
אור־אל מאור: "אנחנו ממשיכות שושלת של נשים שיודעות מה הן רוצות והולכות בנתיב שבו הן מאמינות"
בבגרותה השלימה תואר שני בפסיכולוגיה והוראה לגיל הרך, עלתה ארצה בגיל 26, כשהיא נשואה, אם לשניים ובהיריון. במשך 14 שנה ניהלה גן ילדים באופקים. אחרי שעקרה לאור עקיבא, עברה אירוע רפואי, שבעקבותיו נכנסה לתרדמת. "כשהתעוררתי, הבנתי שאני צריכה להתחיל לעשות את מה שאני רוצה, או שבאירוע הרפואי הבא אני לא אתעורר". מאז למדה קורסים רבים בתחום הרפואה האלטרנטיבית, שאמאניזם, אימון רוחני עסקי ומיניות מודעת. בשש השנים האחרונות היא מתגוררת בעיר סנדנסקי שבבולגריה, שאליה הגיעה בעקבות תקשור ("התברר לי שזה מקום ריפוי מאוד חזק"). בביתה הגדול, המשקיף להר ולעיר, היא עורכת ריטריטים, שכוללים טיולים ("למקומות עוצמתיים"), קורסים וטיפולים אישיים – ומטפלת בזום ברוסית או בעברית ("כולל טקסי טיהור בעופרת").
היא כתבה שני ספרים ברוסית: קובץ הסיפורים "שמיכת טלאים", שראה אור לפני שמונה שנים ורומן ארוטי שטרם פורסם. "אני לא מתביישת להוציא אותו. אני לא בטוחה שהספר מתאים לקהל קוראי רוסית בארץ. אני יודעת כבר עכשיו שהילדים שלי לא יקראו אותו".
יש לך הסבר איך קרה ששתיכן כותבות ארוטיקה?
"אנחנו ממשיכות שושלת של נשים שיודעות מה הן רוצות והולכות בנתיב שבו הן מאמינות: חמותי הייתה רופאה פסיכיאטרית שהתבטאה בחופשיות ברוסיה הסובייטית. אמא שלי, שמשכה המון ביקורת בספרים שלה, אמרה: 'אם אני אפחד, אני לא אכתוב שום דבר'. חן הוציאה ספר רומנטי־ארוטי. המסר של להיות אמיצה, אמיתית וחופשית עבר אצלנו במשפחה מדור לדור ואני גאה בזה, כי ארוטיקה היא חלק הרמוני מהטבע האנושי".
שיתפתן אחת את השנייה בתהליכי הכתיבה?
"לא, חן כותבת בעברית ואני ברוסית. כשהיא סיפרה לי שהיא כותבת ספר, התלהבתי מאוד ועודדתי אותה להמשיך. לא נתתי לה טיפים, כי לכל אחת יש את הדרך שלה. אני מאוד מפרגנת לה. בשבילי זו זכות גדולה להיות במרחב שלה ולתמוך בה. אני בטוחה שבשבילה זו רק ההתחלה".
