האם היית עוזבת את בן הזוג שלך אם מישהו היה אומר לך, בוודאות מוחלטת, שיש עבורך אהבה טובה יותר? לא סתם אהבה שהיא "מרגשת יותר לשלב הזה של החיים", אהבה מדויקת, מוכחת מדעית, כזו שנקראת בפשטות: הנשמה התאומה שלך.
זו השאלה האכזרית שעומדת בלב "נפשות תאומות", סדרה שנתקלתי בה ברגע של שעמום בנטפליקס (ומתי כבר "ברידג'רטון 4" מגיעה, לעזאזל?).
בעתיד הלא רחוק שבו הסדרה מתרחשת, בדיקת DNA קצרה יכולה לומר לכל אחד מאיתנו מי האדם שאיתו נועדנו להיות. תשובה אחת חד־משמעית, בלי ספקות, בלי לפתוח חמ"ל התייעצות עם החברות בווטסאפ. וואלה, על פניו, שיחוק. ביי ביי טינדר ובאמבל, להתראות לנפנופים האינסופיים, לדייטים המתישים עם קמצנים שמתחלקים בחשבון כאילו מדובר בירושה משפחתית, לנרקיסיסטים, לגזלייטרים, לאנשים שנראו חמודים בתמונה והתגלו כמו הסבא של האנשים החמודים. בדיקה אחת קצרה והפי־אנד ממושך.
רק שהסדרה עושה כאן טריק קטן ומלוכלך. היא לא מתעניינת בפנויים־פנויות. זה היה קל מדי. הדרמה האמיתית היא מה קורה לכל הזוגות הנשואים בעידן כזה. ולא סתם נשואים. נשואים עם ילדים. ונוסיף עוד מרשמלו ורוד למדורה: נשואים בטוב.
בפרק הראשון אנחנו פוגשים בדיוק זוג כזה. שרה סנוק הנהדרת ("היורשים"), נשואה לאהובה מימי הקולג'. יש להם שתי ילדות, הם החברים הכי טובים, והשיא? עדיין נמשכים זה לזו, מהזוגות הללו שמעוררים קנאה ותקווה ביחד. בסדר, יותר קנאה. עד שמגיעה לעולם הבדיקה.
פתאום הרחובות מתמלאים ב"זומבים רומנטים", זוגות שנראים כאילו קיבלו עדכון גרסה זהה: הליכה יד ביד, עיניים נוצצות, מבט מזוגג. אפילו אחיה הבכור, רווק נצחי, נדבק בגל. שבועיים אחרי הבדיקה הוא כבר מתחתן. כשהיא שואלת אותו איך הוא לא נפרד כהרגלו אחרי הוויכוח הראשון, הוא משיב: "כי הפעם אין ספק".
"לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, האם אני ורבים ממכריי הגרושים לא עשינו למעשה את אותו מעשה? הרי גם אצלנו, הנישואים לא היו סבל בל יתואר, פשוט הרגשנו שזה "לא מספיק טוב"
כאן מתחילה הנזילה. הגיבורה רואה איך גם חברותיה הנורמטיביות, אלה הנשואות, עם החיים ש"יצאו די בסדר", מחליטות לעשות את הבדיקה ומפרקות אט־אט בתים. בני זוג מתחלפים שם בקצב של אורגיה המונית. כי באמת, למה להעביר את החיים החד־פעמיים שלך עם מישהו שהוא "רק" כמעט הנשמה התאומה שלך, כשהדבר האמיתי נמצא במרחק מבחנה?
וכמובן, זה מתחיל לחלחל גם אליה. טוב לה עם בעלה. אבל מה אם יכול להיות לה הרבה יותר טוב? בשלב הזה הסדרה מפסיקה להיות מדע בדיוני והופכת למטאפורה זדונית על תרבות הפומו שבה אנחנו טובעים: האם בשם האושר האישי מותר להחריב הכול? האם שווה לשבור לאוהבייך את הלב, לפצל לילדייך את הבתים - הכול רק בגלל שלך אולי יכול להיות טוב יותר?
פתאום לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, האם אני ורבים ממכריי הגרושים לא עשינו למעשה את אותו מעשה? הרי גם אצלנו, הנישואים לא היו סבל בל יתואר, לא ברחנו מגיהינום. פשוט הרגשנו שזה "לא מספיק טוב". או שמא העובדה שלא עזבתי למען "נשמה תאומה", או כל נשמה אחרת, מזכה אותי בפטור?
כך או כך, הדיכאון השתלט עליי מכדי שארצה להמשיך לפרק הבא. אין לי מושג אם לסדרה הזו יש בכלל תשובות למקרי קצה. למשל, מה קורה אם הנשמה התאומה שלך מתה? או סתם מתגלה כנזיר מטיבט? ניחמתי את עצמי שמוטב ככה, בעולמנו הפגום. הרי אם אהבה תהיה כל כך קלה להשגה, לאילו שירים נאזין? אילו ספרים נקרא? באילו סרטים נצפה? עד שהגיע הלילה והשאלה מהמסך חזרה לכרסם: האם עשיתי נכון?
