יעל שרר. רק אנחנו יודעות ויודעים מה המדינה לא יודעת בקשר לטיפול בנו

"לנפגעות ונפגעי אלימות מינית יש קול, ויש לנו הרבה מה להגיד על הטיפול בנו"

מהפכת 'דברו איתנו, לא עלינו' זזה לאט יותר, אבל היא משנה דברים מן היסוד, והדרך עוד ארוכה". במלאת חמש שנים למהפכת MeToo יעל שרר מסכמת את השינויים שחלו

יעל שרר
פורסם:
בשלהי 2017 צייצה השחקנית אליסה מילאנו, 'אם הוטרדת או הותקפת מינית, כתבי me too ("גם אני") בתגובות', וזרקה גפרור אל שדה הקוצים שהוא המציאות היומיומית של רובנו. חמש שנים חלפו, ומה כבר לא נאמר על התנועה שהפכה למהפכה ושינתה את החוקים ('והלכה רחוק מדי', יש גברים שיאמרו).
"אם נספור נהלים חדשים והצעות חוק שעברו - לא קרה המון. אפשר למנות על כף יד אחת, אולי שתיים, את החוקים שעברו בשנים האלה ושינו משהו אמיתי באופן שבו המדינה מטפלת בנפגעות ובנפגעים של אלימות מינית. אבל אם נעמיק במשמעות של מהפכת MeToo, היא הגיעה גם הגיעה אל שערי הכנסת, פרצה את הדלתות, ופילסה דרכה אל מאות חדרים שהיו סגורים ואטומים. הדיבור של נפגעות ונפגעי אלימות מינית, בפנים גלויות ובגוף ראשון בתוך הכנסת, מחולל מהפכה אחרת, שקטה יותר, איטית, אבל מהפכה.
"בלבה של מהפכת MeToo נמצא הקול שלנו. היכולת שלנו להשמיע אותו, לדבר בשם עצמנו, להעיד, לומר את האמת שלנו בקול רם ורועם. לקול הזה יש עוצמה מתפרצת, פראית, ואת הקול הזה המדינה לא רגילה לשמוע. זאת הסיבה שבגללה הטיפול שקיבלתי, כנפגעת אלימות מינית בילדות, היה כל כך לקוי וחסר: המדינה לא שומעת גברים ונשים כמוני.
"בלבה של מהפכת MeToo נמצא הקול שלנו. היכולת שלנו להשמיע אותו, לדבר בשם עצמנו, להעיד, לומר את האמת שלנו בקול רם ורועם"
"'אין עלינו בלעדינו' הוא עיקרון הגורס כי אסור לקבוע מדיניות ללא השתתפות ישירה של הקהילה שתושפע ממנה, והיום הוא כמעט מובן מאליו. אבל אנחנו, הנפגעות והנפגעים, נשארנו מושתקות. לא נעים לשמוע את מה שיש לנו להגיד או להסתכל לנו בעיניים, אנחנו לא תמיד מצליחות ומצליחים לדבר על הכאב שלנו בצורה בהירה או בשפה של מדיניות, והכי קל היה להמשיך ולקבוע נהלים וחוקים מעל לראש שלנו.
"אבל יש לנו קול, ויש לנו הרבה מה להגיד על הטיפול בנו. אם ידברו איתנו ולא עלינו, יתבהר שהדברים שיש לנו להגיד הם חשובים ובעלי ערך עבור המדינה. יש לנו מומחיות שאין לאף אחד אחר - רק אנחנו יודעות ויודעים מה המדינה לא יודעת בקשר לטיפול בנו. צוות מקצועי (מהאקדמיה, מהשירות הציבורי, מהמגזר השלישי) אינו שלם בלי הפרספקטיבה של מי שעברו את החוויה ויודעים מה הצרכים, ומי שעברו את הטיפול ויודעות מה הכשלים.
"בשנים האחרונות הכנסנו את הקול של נפגעות ונפגעי אלימות כמעט לכל מקום שמטפל בנו. השיח הזה משנה מן היסוד את התפיסה שלהם לגבינו, לגבי הטיפול המוצע ולגבי התפקיד שלהם מולנו"
"כוחות גדולים, ומהפכת MeToo ביניהם, הצליחו לשנות את זה. בשנים האחרונות הכנסנו את הקול של נפגעות ונפגעי אלימות כמעט לכל מקום שמטפל בנו: משרד המשפטים, משרד הבריאות, הרווחה, החינוך, הפרקליטות, המשטרה ועוד. בכירות ובכירים שוחחו עם נפגעות ונפגעים שעברו דרך המערכות האלה, והשיח הזה משנה מן היסוד את התפיסה שלהם לגבינו, לגבי הטיפול המוצע ולגבי התפקיד שלהם מולנו.
"רק השימוש בצירוף המילים הקצר 'גם אני' הפך את הקונספט של נפגעות ונפגעי אלימות מינית מקבוצה מעורפלת של 'אחרים' ו'אחרות' לבני ובנות אדם. היינו נשים וגברים כלשהם, שבכל זאת בטח קצת הביאו את זה על עצמן, ובטח סיימו במחלקה סגורה, מסכנים. מהפכת MeToo הזכירה שאנחנו בני ובנות אדם אמיתיים, עם פנים וקול, ואנחנו אפילו לא מיעוט. מהפכת 'דברו איתנו, לא עלינו' זזה לאט יותר, אבל היא משנה דברים מן היסוד, והדרך עוד ארוכה. אני יודעת שאני אצעד בה ואני יודעת שאני לא לבד.
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button