שריתה מנדלסון, שנרצחה בפיגוע בצומת רמות, היתה בבוקר הרצח בדרכה לעבודתה כמנהלת קשרי רשויות בגזברות תנועת בני עקיבא, שם עבדה שנים רבות. במקביל, כבעלת תואר שני במידענות, עבדה כספרנית. מנדלסון התגוררה בירושלים, עלתה מארגנטינה בגיל שש. הייתה בת 57 בהירצחה והותירה בעל, ארבעה ילדים וארבעה נכדים.
אחת מחברותיה, נורית אלזס, כותבת לה מכתב פרידה:
לחברתי האהובה והיקרה,
נפגשנו אי שם בסוף שנות ה־80 במסגרת הלימודים. כל אחת מאיתנו נרשמה לחוג אחר. שתינו הגענו מרחוק והכרנו במעונות. למרות שלא חלקנו את אותו החדר, נפשותינו נפגשו ומאז לא נפרדנו. מה שהיה בינינו הייתה חברות עמוקה במלוא מובן המילה. שתי נפשות שנהנו להיות אחת עם השנייה.
את הגעת מהדרום, עלית בגיל שש מדרום אמריקה. בנוסף לקשיי הקליטה בארץ, בגיל 12 התייתמת מאמך. כאחות צעירה לשני אחים מתבגרים לקחת על עצמך את הטיפול בבית עד גיל 16, אז אביך נישא מחדש. מהר מאוד יצאת ללמוד במסגרת פנימייה, ומאז היית חוזרת הביתה רק לסופי שבוע. באותה שנה די מהר הבנת שלא בחרת במקצוע הנכון ופרשת מהלימודים. באין מקום ובית לחזור אליו, שכרת בית בשכונת פאר והתגוררת בו תמורת עבודות ניקיון. כך כילכלת את עצמך.
מעולם לא שמעתי ממך שום טרוניה על כך. התייחסת לחיים כאילו שזכית בפיס ותמיד היית שמחה במה שיש לך. לא היית עסוקה בלחשוב שאת מסכנה. התנהלת בעולם באופן שקול וחסכת שקל לשקל ללימודים. בזמן שאני ושאר החברות למדנו לתואר הראשון שלנו באוניברסיטה, את חסכת כסף ללמוד באוניברסיטה הפתוחה - והצלחת. סיימת אחרי שנים תואר ראשון תוך כדי בניית המשפחה והצורך בפרנסה. חדורת מטרה לא ויתרת לרגע על חלום ההשכלה והמשכת גם לתואר השני לאט־לאט ובנחישות.
מה שאפיין את החברות בינינו היה תחושה עמוקה של שוויון. מעולם לא התנשאת על אף אחד. גדול כקטן, כולם היו בעינייך אנשים שווים. ואם יש חוק ש"חיוך מזמין לקשר", על פנייך תמיד היה נסוך החיוך האינסופי שלך. התבוננת על העולם ועל האנשים בעין טובה, בלי התחשבנויות, בלי רכילות, ולכל אדם היית מוסיפה שם חיבה שאופייני לו. אפילו את בן הזוג שלך הכרנו כ"גולו" ולא בשמו הפרטי. לא היה בחברות שלנו מקום להיעלבויות, הכול היה פתוח, What you see is what you get. כל אחת מאיתנו יכלה לשפוך את מר לִבה בפני השנייה. אני הייתי זוכה בשקט ובהקשבה אמיתית ישר לתוך הלב.
תמיד היית סקרנית וצבעונית ואף פעם לא היה משעמם לידך. היו לך האוספים הכי מדהימים בעולם, בכל פעם היית אוספת משהו אחר: בובות של הביטלס, חוברות של Mafalda (גיבורת קומיקס ארגנטינאית. מ"ב), חוברות רקמה, קופסאות פח ועוד ועוד... היו לך חברים לעט מכל העולם ואפילו נפגשת איתם.
למרות היותך יתומה מאם בגיל צעיר יחסית, גידלת משפחה של ארבעה ילדים לתפארת והיית האמא הטובה ביותר עבורם וגם עבור כל מי שהיה בסביבתם.
כשליווינו אותך בדרכך האחרונה אחרי שמרצחים חסרי לב קטעו את הטוב הזה, לא הייתי לבד. קבוצות קבוצות של חברות מכל השנים עמדו שם. מאות אנשים באו להיפרד ממך, ובכל אחת ואחד נגעת, כל מי שדיבר שם והכיר אותך סיפר על האור שהפצת, החיוך, הסקרנות, טוב הלב והמשפחה המדהימה שגידלת. תכננו לנסוע "לקרוע" את לונדון. כבר לא נעשה את זה ביחד. לא בטוחה שמתחשק לי בכלל לנסוע בלעדייך.
אני כבר מתגעגעת אלייך. מחכה להיפגש שוב אחרי 120.
נורית
"אוריש את האוסף לבת שלי"
שריתה מנדלסון ז"ל הייתה, בין היתר, אספנית נלהבת של גיליונות "לאשה" ו"שף". בינואר 2023, לכבוד יום ההולדת ה־76 של המגזין, כתבת "לאשה", מאיה בניטה, ראיינה אותה על כך.
כמה שנים את אוספת גיליונות "לאשה"?
"התחלתי לקרוא 'לאשה' בכיתה ט', הייתי מנויה למשך תקופה, ואז שוב מהקורונה. אני אוספת את מוספי 'שף' של המגזין כבר 14 שנים. בעבר היה לי אוסף של מדור 'לבית' משנות ה־80 ואספתי את כל מה שקשור לסריגת קרושה - וילונות ומפות. לצערי השאלתי את האוסף למישהי שלא החזירה אותו, אבל פרסמתי מודעה וקיבלתי גיליונות ממישהי אחרת".
האם מוספי "שף" נמצאים אצלך במטבח?
"יש לי בערך 50 מוספים שלמים, ואני אוספת אותם כי ההפקות יפות כל כך! חלקם על מדף בחדר, והישנים יותר בקלסר שמנמן במטבח".
את גם מבשלת מהם?
"כן, אני גוזרת את מה שמעניין ומתייקת לפי נושאים: חלבי, בשרי, מרקים, דגים, עוגות, מנות אחרונות וגם מנות טבעוניות, בשביל הבת שלי. לפעמים אני מצלמת מתכונים ומעלה לתיקיות בפינטרסט".
מה עוד את אוהבת לקרוא ב"לאשה"?
"את המכתב שלא נכתב, ההמלצות לסרטים ואת מדור הספרות".
יום אחד תורישי את האוסף?
"כן, לבת שלי חני, היא שפית טבעונית ויש לה קייטרינג".
