כשבתה הייתה בת שנה, החליטה כנרת ישי להגשים את חלומה ולאמץ תינוק או תינוקת. "פנינו לארגונים שעוסקים באימוץ", היא נזכרת. "ואז נתקלנו במודעה בעיתון של מבשרת ציון, שם התגוררנו בזמנו: 'דרושה משפחה לשני ילדים מעזובה מאוד קשה'. כשהגשתי מועמדות, אמרתי שספגתי אלימות בילדות. היה לי חשוב שלא להסתיר את זה. "בהמשך, כשפגשתי קרובי משפחה של הילדים שגדלו בביתי וכששמעתי על האכזריות שהם התמודדו איתה, זה החזיר אותי לילדות הקשה שהייתה לי וגרם לי לרצות להיות אמא יותר טובה וסבלנית".
הייתה לך תינוקת משלך, גיל שנה זה גיל לא פשוט. למה היה לך חשוב דווקא אז לאמץ?
"זה היה החלום שלי מגיל 16, ובתקופה ההיא זה פשוט הסתדר".
במרוצת השנים גידלה, נוסף על שלושה ילדים ביולוגיים, ילדי אומנה רבים (היא מעדיפה לא לחשוף כמה), את חלקם גם אימצה. "לא יכולתי לשנות את כל העולם", היא אומרת, "אז שיניתי את העולם שלי". היום, בגיל 70, היא סבתא ל־27 נכדים, הפזורים מהגולן ועד אילת, ומסייעת בגידולם ככל שביכולתה. במקביל היא עוסקת ביצירה בקרמיקה והיו שנים שגם לימדה את התחום. כעת היא חוגגת את פתיחתה של תערוכת יחיד ראשונה בממילא שבירושלים. מבחינתה זה הרבה מעבר לתערוכה: לראשונה היא חושפת את סיפור חייה המורכב ומכריזה: אני כאן, תראו אותי.
"כל הזמן הייתי רעבה"
היא נולדה בקיבוץ בהרי יהודה. אביה התגייס לפלמ"ח בגיל 16 והיה בין מקימי הקיבוץ. במלחמת השחרור נפצע קשה, פציעה שלהשערתה הפכה אותו להלום קרב. "אסור היה אז להראות את זה, כי זה היה מציג אותו כפחדן", היא מסבירה. בהמשך נפצע גם במלחמת ההתשה. במלחמת יום כיפור כבר לא היה כשיר פיזית להילחם, והוטל עליו לפקד על איסוף גוויות.
את אשתו, אמא של כנרת, הכיר כשטיפלה בו כאחות אחרי פציעתו במלחמת השחרור, והם נהיו הורים לארבעה. "כולנו נולדנו בטעות", אומרת כנרת. "הוריי לא ידעו איך להיזהר שלא להיכנס להיריון, למרות שהיו אינטליגנטים. הוא לא היה מסוגל להיות אבא סביר והתבייש בנו. הוא היה מתפרפר עם נשים אחרות מתוך דחף חזק להוכיח שהוא גבר. בשלב מסוים הוא התרגל והבין שהוא צריך לפרנס אותנו".
"אמא הייתה קושרת חבל סביב צווארה ומאיימת שתתאבד בגללנו. צרחנו והתחננו: 'בבקשה אמא, נהיה ילדים טובים'"
כשכנרת הייתה בת שנתיים, עברה המשפחה לירושלים. כעוזבי קיבוץ לא היה להוריה דבר והם חיו בעוני. אמה עבדה כמורה, אביה עבד במשמר הגבול, והמשכורות הספיקו בדוחק רב לשכר דירה ולאוכל, בייחוד בשל העובדה שאמה הייתה בזבזנית כרונית. "בגדים לא היו לי, ולפעמים חיברתי גרביים עם אטב למכנסיים, כי הם היו קצרים מדי", היא נזכרת. "החברות צחקו עליי. לא היה מספיק אוכל בבית, וכל הזמן הייתי רעבה. בשלב מסוים רופא אבחן שאני סובלת מתת־תזונה. שלחו אותי לסבתא שלי והעליתי אצלה חמישה ק"ג בשבועיים".
כשאביה התגייס לצבא קבע המצב הכלכלי השתפר מעט, אך לא האלימות בבית. "כבר כפעוטה חטפתי מכות מאמא שלי. שמעתי על אלימות אצל אחרים, אבל לא כזאת. אמא הרביצה לנו עם מקלות ונשכה אותנו. קיבלתי מכות כל הזמן. האלימות המילולית הייתה עוד יותר קשה: אמא קראה לי בשמות איומים והכפישה אותי באוזני המשפחה ובאוזניי. בגלל שהייתי מרדנית, ספגתי הכי הרבה אלימות פיזית ומילולית. מבחינתה הייתי הכבשה השחורה. היא הייתה בכעס עליי כל הזמן. היא הרביצה אם לא סידרתי את החדר או אם התחצפתי. לפעמים היא עשתה איתי ברוגז ימים שלמים, שבועות או חודשים. כשהתנהגנו שלא לטעמה, היא נעלה אותנו בשירותים לשעה־שעתיים. גם אבא הכה אותנו, כנראה בגלל טראומות המלחמות, אבל לא כמו אמא. אם לא היה די בכך, מדי פעם אמא הייתה קושרת חבל סביב הצוואר שלה ומאיימת שתתאבד בגללנו. זה זעזע אותי. צרחנו והתחננו: 'בבקשה, אמא, נהיה ילדים טובים'".
בגיל שמונה החלה כנרת לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה כסף משלה, ובכיתה ח' כבר עבדה בעבודות של ממש, בחנויות וכמדריכה בקייטנה. סבתה, שראתה את כל האלימות בבית, ביקשה שכנרת תלך לפסיכולוג. "אמא כעסה כי זה עלה כסף, אני כעסתי כי זה נחשב בושה. בסוף סבתא ואבא שכנעו את אמא. הפסיכולוג אמר שאני חייבת לעזוב את הבית בהקדם. פחדתי לעזוב, כי חששתי שיהיה לי קשה, וגם כי פחדתי שיקרה משהו לאחים שלי. תמיד הייתה לי אינטואיציה לא נורמלית. חשבתי גם שאתגעגע להורים שלי".
למרות האלימות שספגת.
"ילדים מתגעגעים להורים שלהם, גם אם הם דפוקים. אני יודעת את זה גם בזכות הילדים שגידלתי". כשהייתה בת 15 עברה כנרת לפנימייה של הכפר הירוק. "גם ביום שבו עזבתי חטפתי מכות רצח, כי חזרתי מאוחר הביתה. אמא באה לבקר אותי בפנימייה רק פעם אחת, ורק כדי להגיד למדריך שלי כמה אני ילדה רעה". כנגד כל הסיכויים, כנרת הצטיינה בלימודים, השתלבה במועצת התלמידים ונהפכה לילדה פופולרית. "המדריך שלי, מוישיק רייניץ ז"ל, היה מדהים. הוא כל הזמן חיזק אותי ואמר לי כמה אני מוצלחת".
אבל לא הכול היה ורוד בפנימייה. "היו שם כמה בנות שקינאו בי, כי הייתי מאוד יפה, והתעללו בי: התביישתי בסימנים של המכות מהבית ולא נכנסתי להתקלח עם כולן. הן לא אהבו את זה. יום אחד עשר בנות תפסו אותי בכוח וקרעו מעליי את הבגדים. זו ממש טראומה מבחינתי".
אחת לשלושה שבועות הייתה כנרת אמורה לנסוע הביתה, אך מפאת הפחד מהמכות בבית, שלא פסקו, לעתים נסעה לדודתה בתל אביב או שנשארה בפנימייה ועשתה תורנויות. בהשראת אן שרלי, גיבורת "האסופית" שהיא קראה באותה תקופה, חלמה להיות מאומצת בעצמה - ולאמץ ילדים.
פגישה במדבר, פרידה ונישואים
כשסיימה את לימודיה בתיכון, התגייסה לצה"ל ונהייתה מדריכת טיולים וטבע בבית ספר שדה באילת, שבמסגרתו הדריכה בהרי אילת ובסיני. באותם ימים, כך היא מספרת, היה מנהג פופולרי - לצאת לצעידה של 40 קילומטרים ביום אחד - והיא יצאה לבדה להליכה במדבר סיני עד בית ספר שדה סנטה קתרינה. "יצאתי בארבע בבוקר, רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה".
בעודה הולכת בוואדי טלעה ראתה מולה גבר זר, "לא מגולח, נראה כמו מחבל. הוא היה מפחיד בעיניי. רק אחרי ששמעתי את הקול העדין שלו, נרגעתי. זה היה עופר. היום הוא אומר לי שהוא ראה שם במדבר את הבחורה הכי יפה שראה בחיים שלו, אבל אז היה ביישן ולא אמר לי כלום", היא צוחקת. "הלכנו ביחד עד סנטה קתרינה. בלילה עופר ביקש לישון איתי ולא הסכמתי. כמה זמן אחר כך הסכמתי לצאת איתו לדייט ומאז היינו יחד".
אחרי שנה באילת הגיעה כנרת לחיל הצנחנים. כשהשתחררה החלה ללמוד יצירה בקרמיקה, "שנתנה לי רגיעה ועזרה לי להפנות את האנרגיה לכיוונים חיוביים". בהמשך עלתה ירושלימה ולמדה חינוך לגיל הרך במכללת דוד ילין, ולימים עבדה כגננת. כשהייתה בת 22, אחרי הרבה פרידות מעופר וחזרות ("כי אמא שלו לא אהבה אותי ושכנעה את אבא שלו להיות נגדי"), הם נפרדו.
שלוש שנים אחרי הפרידה עופר רצה לחזור אליה והופיע בבית הוריה בהפתעה, בתזמון אומלל. "הוא הגיע עם זר פרחי גבסנית וספרון שירים שכתב לי, בדיוק במסיבת האירוסים שלי עם בעלי הראשון". היא נישאה, ושנה וחצי מאוחר יותר נהפכה לאם לבתה הבכורה. "רציתי להיות אמא טובה יותר מההורים שהיו לי. כיוון שהיו לי הורים קשים, למדתי מהדודים האהובים עליי ומהמדריכים בפנימייה איך מתייחסים יפה לילדים".
"אחת מילדות האומנה שגידלנו השתוללה, שיקרה, גנבה. למרבה הצער מצבה לא השתפר, ובסופו של דבר הגיעה למשפט פלילי"
כשהייתה בת 29 התגרשה. רצה הגורל - ואביה פגש את עופר בסופר: "הוא סיפר לו בחדווה שהתגרשתי. עופר היה נשוי עם שתי ילדות, כך שלא היה על מה לדבר, אבל כמה שנים אחר כך, בלי שום קשר אליי, עופר התגרש. מיד אחרי הגירושים שלו הוא חיפש אותי, והאהבה שלנו התלקחה מחדש. הפעם עופר כבר לא התייחס ללחץ המשפחתי". בשנת 1991 השניים נישאו, ועד היום הם חיים יחדיו באהבה בירושלים בבית רחב ידיים, המוקף בגינה יפה.
"כגודל הקשיים, גודל ההצלחות"
הם נהיו משפחת אומנה, כאמור, כשבתם הבכורה הייתה בת שנה. "אני רציתי את זה יותר מעופר, אבל הוא זרם איתי, בעיקר בזכות הרקע המשפחתי שלו: סבא שלו, עקיבא ישי, הקים את 'הדסה נעורים' ונמנה עם מייסדי כפר הנוער בן שמן".
בטוח היו לא מעט רגעים קשים.
"כן. היו אצלנו באומנה ילדים חריגים שסבלו מעיכוב התפתחותי, מחלות נפש וכו'. קיבלנו ילדים שנחשבו מקרים קשים. היה ילד אחד שפירק את הבית לחתיכות. היו ילדים שהגיעו למעצר בגלל בעיות של מחלות נפש והתמכרויות שעברו אליהם בגנטיקה. גידלתי ילדה עם פיגור שכלי וסכיזופרניה. היה ילד שרצה להרביץ לכולם והחזקתי אותו. הוא התפרע לי בידיים ופתאום שמעתי 'כחחחח'. נהייתה לי פריצת דיסק להרבה שנים. היו שתי ילדות עם עיכוב התפתחותי סביבתי, שהשלימו את הפער וכבר לא מוגדרות כך. היו ילדים שצלצלו מהבית למשטרה. למרבה המזל, המשטרה ידעה שאני אמא טובה. היו ילדים שסיפרו למשטרה או לרופאה שאני מרעיבה אותם, מה שלא היה נכון - הבית היה מפוצץ באוכל. היו ילדים שזרקו את הכריך בדרך הביתה מרוב שקיבלו הרבה אוכל. רציתי להביא את כל הילדים האלה למקום טוב יותר. כגודל הקשיים, כך היה גודל ההצלחות. היה ילד עם בעיות התנהגות קשות שנהיה חייל מצטיין".
היו גם קשיים שלא השתפרו?
"הגיעה ילדה עם הפרעות רגשיות קשות מאוד, שהייתה קודם בשש מסגרות שונות, חמישה מוסדות ומשפחת אומנה אחת, ובשום מקום לא הסתדרו איתה. היא הייתה לחלוטין חסרת שקט, השתוללה, שיקרה, גנבה, התלוננה עלינו למשטרה והכתה את התינוקת שלנו. אחרי שבועיים בעלי רצה להוציא אותה מהבית וסירבתי. אמרתי: 'ילד זה לא כלב, אני לא מוכנה להוציא אותה'. לאורך שנים ארוכות גידלנו אותה, עם קשיים גדולים, אבל למרבה הצער מצבה לא השתפר, ובסופו של דבר היא הגיעה למשפטים פליליים בגלל גנֵבות".
לא שבר אותך שהיא הכתה את התינוקת?
"זה כן שבר אותי, אבל התייחסתי לילדים המאומצים כמו לילדים הביולוגיים שלי והחלטתי לבלוע את זה. ילדים שהגיעו מבתים אלימים הם לרוב אלימים".
איך הילדים שלך קיבלו את ילדי האומנה?
"מצד אחד הם קיבלו אותם יפה. מצד שני הם האשימו אותי באופן קבוע שהרסתי את חייהם בזה שהבאתי הביתה ילדים קשים. הייתה קנאה בבית, אבל אם הייתה אלימות, עצרנו אותה בזמן ולא נתנו לה להידרדר".
את התעמתת עם ההורים שלך באיזשהו שלב על האלימות בילדות?
"לאבא שלי לא אמרתי כלום, כי הוא היה הלום קרב ודאגתי לו מאוד. לאמא אמרתי כבר בגיל העשרה שהיא אמא רעה. לצערי האלימות המילולית המשיכה כמעט עד יום מותה".
כלומר, למרות הכול היית איתה בקשר עד סוף חייה.
"אני מאמינה בכבוד להורים. האמנתי שמחובתי לכבדה עד יום מותה, כי גם היא סבלה והתנהגה כך מתוך סבל וכאב".
טרגדיה ועוד טרגדיה, ועוד אחת
חבל סביב הצוואר שהופיע במערכה הראשונה, סופו להופיע במערכה השלישית. "כשאמא הייתה כורכת חבל סביב צווארה ומאיימת להתאבד, היא לימדה אותנו איך להתאבד. אבא שלי ניסה להתאבד אחרי מלחמת יום כיפור וניצל. נושא ההתאבדות היה נוכח דרך קבע אצלנו בבית".
שלושת אחיה, שנותרו בבית כשהיא עזבה לפנימייה, המשיכו להתמודד עם הקשיים בבית. כשכנרת הייתה בת 21, אחיה (19) התאבד. "הוא הודח שבועיים לפני סיום קורס קצינים וירה בעצמו. במכתב שהשאיר, כתב שבבה"ד 1 היה שלט: 'מי שנופל בקורס קצינים הוא נֵפֶל בחיים'. הם חשבו שהמשפט הזה יעורר מוטיבציה. אחרי שהוא התאבד, הורידו את השלט. הייתי במשבר קשה מאוד ובכיתי תקופה ארוכה. יצרתי אז הרבה בקרמיקה כדי להירגע. אחרי האסון הוריי התגרשו".
אחיה הצעיר יותר, שהיה בן 12 כשאחיו התאבד, היה קשור אליו מאוד. כשכנרת הייתה בת 38 והוא בן 30, נטל את נפשו. "על פניו הוא התאבד בגלל פרידה, אבל בפנים הכול היה הרוס. הוא היה מדוכדך מאוד. הייתי במצב קשה מאוד בעקבות זאת".
לבתה הצעירה קראה על שם שני האחים שהתאבדו, אך כשהתינוקת הייתה בת שלושה שבועות, השתיים נקלעו לתאונת דרכים קשה. "התייעצתי עם אסטרולוג ועם נומרולוגית, שאמרו לי שלא טוב לקרוא לתינוקת על שם אדם מת, אז שיניתי לה את השם. מרוב טרגדיות, לשם הפרטי שלי הוספתי את השם הילה, רק בשביל המזל".
"מצד אחד הילדים הביולוגיים שלי קיבלו יפה את ילדי האומנה. מצד שני הם האשימו אותי שהבאתי הביתה ילדים קשים"
אחרי אובדן האח הצעיר הייתה אחותה של כנרת בדכדוך תמידי. למרות זאת ניסתה לשקם את עצמה. "היא ניסתה להתאבד כמה פעמים והצלנו אותה. בסוף היא הצליחה, שנה אחרי האח הצעיר. "בשנים הקרובות לטרגדיות הרגשתי אשמה וכעס. עם השנים שחררתי, כי הבנתי שזה לא יעזור לי ושאי־אפשר להאשים אף אחד".
נושא האובדנות עלה לכותרות לאחרונה בהקשרים שונים - בני נוער, פוסט־טראומה. בדיעבד את חושבת שאפשר למנוע את זה?
"כן. בהתייחס לרקע שלי, אני יכולה לומר שאם נותנים יותר תשומת לב לנערה ומנסים להבין מה קורה אצלה בבית ולגלות אם אולי היא עוברת התעללות, אפשר במידה רבה למנוע התאבדות. לגבי פוסט־טראומה, אם חוששים שמישהו יתאבד, צריך לשמור עליו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע".
ייתכן שיש כאן גם רכיב גנטי.
"בהחלט, אבל אני מאמינה שאפשר לשנות את זה".
מה עזר לך להתמודד עם האובדן?
"האהבה שקיבלתי מבעלי ומילדיי, ההצלחה בחיים וטיפול פסיכולוגי, מאז המקרה הראשון של ההתאבדות ועד עצם היום הזה. בנוסף, הנחמה שלי הייתה הילדים. השקעתי בהם את כל האהבה, את כל מה שהיה חסר לי, שקעתי בלתת כדי פחות לכאוב".
"חולמת להיות מוּכרת"
כשהתפנה מעט זמן בחייה, חזרה לקרמיקה. בפגישה של חבורת אמנים הכירה את האוצרת מיכל סדן, שעודדה אותה לחזור ליצירה ושכנעה אותה לערוך תערוכת יחיד ראשונה. "רוב הילדים עזבו את הבית, יש פחות דרמות, קצת יותר זמן לעצמי, ו... לפני שנה וחצי חליתי בסרטן, שבוודאות נבע מתוך הכאב הרב שעברתי בחיי. נותחתי והחלמתי. החלטתי שאני חייבת ליצור יותר ולעשות דברים שגורמים לי שלווה ושמחה".
התערוכה תוצג עד 16 במאי בגלריה במתחם הקניות בממילא שבירושלים (פתוח מ־10:00 עד 21:00). "אני חולמת להמשיך להתעצם מבחינה אמנותית, להגיע לרמה גבוהה יותר ולהיות מוכרת כקרמיקאית טובה, למרות שאין לי יכולות טכניות טובות".
ויש לך שני מסרים, לסיום.
"לא כל אחד בנוי להיות הורה. אם אינך מסוגל לאהוב את ילדיך באופן עוצמתי ולדאוג להם באופן יציב, אל תהיה הורה. כולי תקווה שמישהו יקרא את הכתבה הזאת ויחליט לאמץ ילד או להפוך למשפחת אומנה".
אם אתם או מישהו בסביבתכם נמצאים במשבר, אל תהססו. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, אתר האינטרנט של סה"ר: sahar.org.il
