"כשאני רואה בטלוויזיה את התמונות של ההריסות מהטילים האיראניים, המראות של ההריסות אצלנו חוזרים אליי בפלאשבקים, אני רועדת בגופי ובנשמתי", משתפת אורה מלכיאל מראשון לציון, שביתה נהרס מפגיעה ישירה של טיל במתקפה האיראנית הקודמת, "לחלוטין לא התאוששתי נפשית מאובדן הבית, אני חיה את זה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ובוכה כל הזמן. לא צריך להתאמץ כדי להוציא ממני בכי".
מלכיאל (70), העובדת כמנהלת חשבונות בחברת כוח האדם "תגבור", נשואה, אם לשלוש וסבתא לשישה, מתגוררת כיום בדירה שכורה בראשון לציון. ביתה, שהשתרע על שלוש קומות בשכונת נווה ים שבמערב העיר, נהרס כליל ואיננו. הדייר שהתגורר באחד משתי יחידות הדיור הצמודות לבית נהרג. "הוא הרגיש בטוח ביחידה ולא בא למקלט שלנו", היא אומרת בצער.
בתחילת המערכה הקודמת עם איראן, אורה ובעלה בן ה־76 לא טרחו לרדת למקלט שבמרתף ביתם, אך באותו בוקר שבת, ב־14 ביוני 2025, אחרי ששמעו בחדשות על אנשים שקיפחו את חייהם ברחבי הארץ, טרחו וירדו למקלט, אך לא סגרו את הדלת עד הסוף. "היה בום", היא משחזרת, "הרגשתי שנפתחה האדמה ואנחנו נופלים. היה חושך מוחלט, לא ידעתי איפה אנחנו ולא ראיתי את בעלי. הייתי אילמת־קפואה ולא הייתי מסוגלת לצעוק. לא יכולתי לנשום מרוב חתיכות מלט שעפו לכל הכיוונים. כשהתרגלתי לחושך, מצאתי את בעלי שרוע על ההריסות, בפיסוק רגליים, חסר הכרה. אני לא יודעת איך לא נפתח לו הראש. הבנתי שאנחנו מוכרחים להתעשת לפני שכל הבית ייפול עלינו. הושטתי לו יד ודרבנתי אותו לקום ולצאת החוצה. הוא היה בתחתונים בלבד, אני הייתי בכותונת שכל הכפתורים עפו ממנה, ושנינו היינו יחפים. התחלנו לצאת וראינו את כל עם ישראל עומד בחוץ ומסתכל, כאילו שזו הצגה. קראנו לעזרה ועזרו לנו לצאת".
אורה: "אני ממליצה לאזרחי ישראל לצלם את כל החפצים היקרים ולשלוח למייל או לענן, כדי שתוכלו להוכיח למס רכוש מה היה בבית"
אז השארת הדלת של המקלט פתוחה עזרה או לא?
"אני לא יודעת אם זה היה מועיל אם היינו סוגרים את הדלת, כי כל שלוש הקומות של הבית נפלו על המקלט, ואם היינו סוגרים את הדלת, קרוב לוודאי שלא היינו מצליחים לפתוח אותה, לא היו מוצאים אותנו והיינו נחנקים ומתים. מה שבטוח - אם לא היינו במקלט, היינו עפר ואפר".
לפני שנכנסו לאמבולנס, אורה ביקשה מפרמדיקית את מכשיר הטלפון שלה, כדי להודיע לאחת מבנותיה שהם בחיים. "הבת לא הספיקה לעדכן את שאר המשפחה, כי היא טסה לבית החולים, ובינתיים, הנכדים שלנו, שגרים 700 מטר מהבית, ראו שהבית שלנו נפגע והגיעו בריצה. אמרו להם: 'אסור להיכנס, יש כאן שני הרוגים', והם הבינו שאלה אנחנו! היה כזה בלגן".
אחרי טיפול רפואי בבית החולים אסף הרופא, השניים פונו למלון 'לאונרדו' ברחובות, לא רחוק ממכון ויצמן, אך הטילים מאיראן המשיכו לרדוף אותם: באותו לילה פגע טיל איראני במכון, הרס את אחד הבניינים וגרם נזק גם למלון. אחרי חודש, הם עברו למלון אחר ומשם לדירה שבנותיהם שכרו עבורם.
נשאר משהו מהרכוש בבית?
"לא היינו שם מיד אחרי ההרס, אז אני בטוחה שבזזו לנו את כל מה שעף מהבית. הבנות שלי מצאו כמה פסלים של פילים וקרנפים מעץ, היה לי אוסף עצום, ובחור מפיקוד העורף מצא את הטבעות שלי באמבטיה וזוג נעליים אחד בלבד. "בדיעבד אמרתי 'חבל שלא נגמרתי', כי כל הבית הלך, כל מה שהיה לי איננו. נשארתי עירומה".
זה קצת אירוני שאתם ממוצא פרסי והאיראנים הרסו לכם את הבית.
"אני מאוד כועסת על המשטר האיראני. מבחינתי הם פשוט לא נורמלים. אני מקווה שעכשיו מישהו ישים סוף לבלגן הזה. יש לנו שם קרובי משפחה וקשה לתקשר איתם, הם מאוד מסכנים".
מה מצב הבית כרגע?
"תוך שבוע הורידו את הכול ושמו גדר. לצערנו, עדיין לא קיבלנו רישיון בנייה. לי אישית אין כוחות לבנות את הבית מחדש, אבל בעלי לא מוותר. הבית שלנו היה החלום שלו, והוא אהב מאוד את הגינה. זה מה שיעשה לו טוב ואני לא אמנע את זה ממנו. אני מקווה שנקבל מהמדינה את הסכומים שמגיעים לנו לבניית הבית מחדש".
אורה: "בדיעבד אמרתי 'חבל שלא נגמרתי', כי כל הבית הלך, כל מה שהיה לי איננו. נשארתי עירומה".
העלית בדעתך שמלחמה בעוצמה כזו עם איראן יכולה להתרחש שוב?
"כן. סליחה על הפסימיות. לפחות עכשיו הרשויות מתייחסות טוב יותר לאנשים שאיבדו את בתיהם. אנחנו לא קיבלנו את היחס המגיע לאנשים בגילנו".
מה תמליצי לאזרחי ישראל בעקבות מה שעברת?
"ראשית, כדאי לקחת לממ"ד תעודת זהות, רישיון נהיגה, דרכונים, תכשיטים וחפצים סנטימנטליים. צלמו את כל החפצים היקרים, כדי שתוכלו להוכיח למס רכוש מה היה בבית. שלחו את התמונות למייל או העלו לענן, כי הטלפונים שלנו הלכו ולא הייתה שום אפשרות לשחזר את מה שהיה בהם. אם הבית שלכם נפגע, דעו שצריך לשבת לרשויות על הראש עד שתקבלו את כל מה שמגיע לכם".
צמרמורות עד היום
המקרה של יעל אנגלר פחות חמור: טיל נפל במרחק שני בניינים ממנה וזרע הרס רב בדירתה שברחוב תרצה, בשכונת מרום נווה ברמת גן. אנגלר (50), רווקה ואם בהורות משותפת לבת 16, היא מרצה ויועצת בכירה לאסטרטגיה, חדשנות ושיווק דיגיטלי, ומגישה פינת חדשנות ב"רדיו דרום".
בלילה שבין 12 ל־13 ביוני 2025, ממש בפרוץ המערכה, הייתה אנגלר לבדה בדירה ("הילדה הייתה אצל אבא שלה") עם כלבתה הקטנה. "אז עוד לא ידעו מהי העוצמה של הטילים האלה ולא הספקתי לרוץ למקלט", היא נזכרת, "הלכתי לחדר פנימי בבית, ללא חלונות. הבית שנפגע נמחק, והיו אבדות בנפש. אצלי בדירה הכול יצא מהמקום: קירות גבס, תקרות גבס, ויטרינות, חלונות, תריסים, דלתות. כל הקירות נסדקו. יצאתי מהחדר וראיתי את הבית הרוס. כמעט כל דבר שיכול היה להישבר, נשבר. הייתי המומה שזה אצלי, אבל התעשתי מהר. התקשרתי להורים שלי ולבת שלי. העברתי מזרן לאזור פנימי ובטוח בבית והלכתי לישון. למחרת הבנתי שאני לא יכולה להישאר שם לאורך זמן, כי המקלחת הייתה מכוסחת ולא יכולתי להתקיים רק בכמה מטרים מוגנים. פינו אותנו עם הכלבה למלון Play, שבו פגשנו את נציגי רשות המיסים. זה היה ממש מוצלח שהם באו אלינו. עיריית רמת גן, שהתנהלה למופת לכל אורך הדרך, הציבה שמירה על בתי הרחוב, למניעת ביזה. הבת שלי התנדבה לסייע עם ילדים קטנים של מפונים במלון ואני ניסיתי להעסיק את עצמי בעבודה, מה שעזר לנו לעבור את התקופה בצורה חזקה יותר. ברגע שהמערכה הסתיימה, ניסיתי לייצר לבתי ולי חוויות חיוביות, כי אני מאוד מאמינה שזה אמצעי להתאוששות. התחלנו לצאת להצגות, הופעות ומסעדות. משם עברנו למלון אחר ואחרי שלושה חודשים שכרנו דירה".
בינתיים תיקנו לך את הבית?
"בגלל שלא הייתי היחידה שביתה נפגע באותה תקופה, הדברים התקדמו לאט מאוד. רק לפני שבועיים־שלושה הסתיימו התיקונים בבית, והוריי המדהימים, שגרים קרוב אליי, סייעו מאוד בתהליך. עדיין לא חזרתי הביתה והאמת היא שקשה לי להכיל אותו".
יעל: "אין לי פלאשבקים כשאני רואה חדשות, כי האירוע שעברתי מעולם לא יצא מהראש שלי, הוא פשוט איתי"
ועכשיו אנחנו שוב במערכה עם איראן, את עוקבת אחרי החדשות?
"אנחנו במדינה שבה אי אפשר לברוח מהחדשות ואני לא מנסה לברוח. חשוב לי להישאר מעודכנת. כשאני רואה בחדשות בתים הרוסים מטילים, אני מרגישה חמלה על הנפגעים שיצטרכו לעבור את התהליך שעברתי. אין לי פלאשבקים כשאני רואה חדשות, כי האירוע שעברתי מעולם לא יצא מהראש שלי, כך שהוא לא יכול לחזור. הוא פשוט איתי. מה שהכי חזק אצלי מאותו לילה זה רעש של זכוכיות שבורות, שעד היום עושה לי צמרמורת".
ואחרי מה שעברת, יש לך עצות לאזרחי ישראל?
"ראשית, כדאי לדעת שזה יכול לקרות לכל אחד, בכל מקום בארץ. שווה לעשות את ההרחבה של הביטוח לרכוש דרך המדינה (גגלו 'ביטוח רשות של נזקי מלחמה', י"ג), כדי לא לקבל את המינימום שבמינימום. אם יש לכם חפצי ערך, כמו כלי חרסינה מהסבתא או ציור יקר, אולי כדאי לעטוף אותם או לאחסן במקום בטוח. למי שביתם נפגע מטיל: הישארו עם הרגליים על הקרקע ונהלו את שיקום הבית כמו פרויקט מתועד היטב, עם תיקייה מסודרת. ודבר אחרון, אתם לא לבד ויש מי שיושיט יד. אל תהססו להיעזר בעירייה ובגופים וארגונים".
