סיפור העלייה של מעיין די, בת 25 מתל אביב, סטודנטית ליזמות ומִנהל עסקים בבית הספר הבינלאומי ע"ש רקנאטי באוניברסיטת רייכמן
מהקיבוץ ללונדון: "נולדתי בנהריה, גדלתי במעלות ובהמשך בקיבוץ כברי. אבא שלי אנגלי שהגיע כמתנדב לקיבוץ עברון ושם פגש את אמא שלי. הם התאהבו והקימו משפחה. הוא היה נגר והיא מנהלת משרד, וכשהייתי בת שש עברנו ללונדון כי המצב הכלכלי שם היה טוב יותר. אחרי שנה אמא שלי הייתה בהיריון עם אחי, והיה לה חשוב ללדת עם המיילדת שיילדה אותי ואת אחותי האמצעית, אז עברנו לכברי למשך שנה וחצי, וכשהייתי בת שמונה חזרנו ללונדון".
ילדות: "החיים בלונדון היו שונים מאוד מהחיים בקיבוץ. היה קר ומעונן, והייתה גם תפיסה שמסוכן לילדים לשחק בחוץ, אז בילינו בקניון או בקולנוע. אני טיפוס של טבע, והיה חסר לי לשחק עם חברים בגינה. הייתי בין היהודים היחידים בבית הספר, רוב התלמידים היו מוסלמים. לא הרגשתי אנטישמיות וענדתי שרשרת מגן דוד, אבל הרגשתי חוסר זהות. פעם אפילו רציתי לחבוש כיסוי ראש, עד שאמא הסבירה לי שרק נשואות חובשות כיסוי ראש. מדי קיץ היינו מבקרים בישראל, ובטיסה חזרה ללונדון הייתי בוכה".
2 צפייה בגלריה
מעיין די. "מחוץ לחדר במעונות באוניברסיטה בברמינגהאם היה תלוי דגל פלסטין"
(צילום: אלבום פרטי)
אנטישמיות באוניברסיטה: "אחרי היסודי עברתי לבית ספר יהודי, ושם הרגשתי את הקהילה היהודית שכל כך חסרה לי. ואז, בגיל 18, התחלתי ללמוד לתואר ראשון בהנדסה ופיזיקה באוניברסיטת אסטון שבברמינגהאם. נבחרתי להיות ראש הקהילה היהודית בקמפוס וארגנתי אירועי קבלת שבת. שם נתקלתי באנטישמיות.
"כשיצאתי למועדונים, אם גבר שלא מצא חן בעיניי היה מתחיל איתי, הייתי רק צריכה להגיד שאני יהודייה והוא היה מתרחק. מחוץ לחדר במעונות היה תלוי דגל פלסטין והייתה עמדת הסברה של ה־BDS. פעם הסתרתי את שרשרת מגן הדוד שלי, ניגשתי אליהם ושאלתי אותם אם הם מבינים מה הם עושים. הם גמגמו, ואז חשפתי מולם את השרשרת שלי והבעתי את התנגדותי. בסוף סילקו אותם מהקמפוס".
העלייה: "אחרי שנה באוני־ברסיטה הרגשתי שמה שאני עושה מבחינת ההסברה פשוט לא מספיק לי. תמיד בביקורים בישראל הסתכלתי על החיילים במדים, וחלמתי להתגייס. ואז, בגיל 19, הרגשתי שאני חייבת לעלות. לא היה קל לעזוב את התואר באמצע, אבל הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון. ההורים שלי תמכו בי. אבא שלי, שלא יודע מה זה צבא, רק ביקש שאשמור על עצמי".
"מאז 7 באוקטובר יש עלייה גדולה באנטישמיות באנגליה, ויהודים מסתירים את היהדות שלהם, אבל עוד לא הצלחתי לשכנע את האחים שלי לעלות"
התאקלמות: "עליתי דרך גרעין צבר שמיועד לצעירים. ארבעה חודשים לפני העלייה כבר נפגשנו, ואז כולנו עלינו לקיבוץ מלכיה. עבדנו ברפת והרגשתי את הישראליות במיטבה. בגלל שידעתי עברית מהבית, ההתאקלמות הייתה קלה עבורי".
הגיוס: "הייתי מורעלת והתגייסתי ליחידת עוקץ. ציוותו לי את קליאו, כלבה מושלמת. היינו צוות מנצח והתאהבתי בתפקיד למרות האתגר. אחרי השחרור זכיתי לאמץ אותה".
הסברה: "אחרי 7 באוקטובר עשיתי מילואים בעוקץ, ואז הרגשתי שעם האנגלית שלי והניסיון מול ה־BDS, אני צריכה לפעול בתחום ההסברתי. הרציתי בפני תיירים יהודים שהגיעו לארץ ובמסגרת עמותת לב בטוח, טסתי לחו"ל לגייס כספים לטיפולים נפשיים לנפגעי המלחמה. מאז 7 באוקטובר יש עלייה גדולה באנטישמיות באנגליה, יהודים מסתירים את יהדותם, אבל עוד לא הצלחתי לשכנע את האחים שלי לעלות. יצא לי לבקר בלונדון בשנתיים האחרונות ולא הרגשתי שום חיבור לשם. כאן זה הבית שלי, בישראל".
השאלון:
איזה הרגל בריטי ישראלים צריכים לאמץ?
"לפני שנאמץ את הנימוס הבריטי, הבריטים צריכים לאמץ את האחדות שלנו".
למה לא תצליחי להתרגל בישראל?
"לתחבורה הציבורית".
למה את הכי מתגעגעת?
"למשפחה שלי".
מה המקום האהוב עלייך בישראל?
"הצפון וקיבוץ מלכיה במיוחד".
