עם המעבר לחקלאות מודרנית, במהלך המאה ה־20, 70% מהמגוון הביולוגי הצמחי העולמי שהיה לנו אבד

"90% מהזנים נכחדו": האנשים שמנסים להצמיח מחדש את ירקות הבלדי שאבדו

בזמן שאתם מתלבטים אם לקנות מכונית חשמלית כדי להציל את כדור הארץ, מתרוצצים ברחבי ישראל אנשים שמטרתם אחת: לאתר זרעים של גידולים חקלאיים שנעלמו מנוף חיינו. האם הניסיונות שלהם להחיות את כרובית אפרודיטה או אפונת לינקולן תציל את ילדינו מרעב עולמי?

פורסם: 12.06.21, 14:44
לפני כמה שנים הראל וייס (37), מנהל מיזם "זרעי מורשת" ובוגר תואר שני באגרואקולוגיה שמתגורר בכפר הס, התרגש לגלות שאצל מישהו במושב השכן, בית יהושע, שוכבים כמה זרעים של מיני דלעת נושנים. הוא מיהר לאתר את מיקומם, ובסיוע הנכדים של מגדל הדלעת, שכבר איננו בין החיים, הובל למחסן שבו מצא חבילת זרעים. וייס הסתכל בזרעים בתקווה, נרגש עד דמעות מכך שהצליח להתחקות אחר עקבות דלעות הבלדי שצמחו בארץ עד לאמצע המאה ה־20 ומאז נעלמו. הייתה לו סיבה לאופטימיות. את זרעי עגבניות שאמי, שמצא זמן לא רב קודם לכן כשהם מלוכלכים, שחורים וחשודים בריקבון, הוא הנביט במעבדה והם הפכו באדמה לפירות אדומים־ורדרדים, גדולים ומשוננים שכמותם לא נראו בארץ מאז שנות ה־60 של המאה הקודמת. הוא ידע שגם זרעים שנראים רקובים יכולים להצמיח גידולים היסטוריים. אלא שניסיון ההחייאה שעשה לזרעי הדלעת נחל כישלון חרוץ. "ניסיתי להנביט אותם בכל דרך אפשרית", הוא אומר בצער, "אבל הם לא נבטו".
וייס הוא חקלאי שזורע כנגד כיוון השעון. הוא מנסה להצמיח מהאדמה היסטוריה - לגרום לה להניב את הגזרים, הכרוביות והבצל שגידלנו ואכלנו עד לפני כמה עשרות שנים והלכו לאיבוד, לעתים לבלי שוב. "יש לי רשימה ארוכה של זנים שהיו כאן, ואין להם זכר. למעשה, 90% מהזנים שהיו כאן נכחדו", הוא אומר. לד"ר עינב מייזליש־גתי, מנהלת המרכז למשאבים גנטיים ממכון וולקני, יש אומדן אחר, אך גם הוא דרמתי: "עם המעבר לחקלאות מודרנית, במהלך המאה ה־20, 70% מהמגוון הביולוגי הצמחי העולמי שהיה לנו אבד", היא חורצת. הזרעים שנעלמו ירדו לתהום הנשייה יחד עם שלל טעמים, ריחות ומראות, וחשוב מכך – עם התכונות הגנטיות שאפשרו להם לגדול ביובש או ברטיבות, בחום או בקור והזינו את מגדליהם בתקופות שונות.
עוד ECO-לוגי במנטה:
הזרעים החקלאיים שנעלמו מהעולם הם סוג של מינים נכחדים שלא מרבים לדבר עליו. בניגוד לקואלות, לקרנפים לבנים, לעצי דרקון ולצמחים טורפים שמככבים בסרטי טבע, והכחדתם מעוררת דאגה ומכמירת לב - עגבניות הבנדורה שגדלו במנזרי הרי ירושלים, מלפפון בית אלפא שטופח על ידי חלוצה בעלת דמיון בשנות ה־30 בקיבוץ, ומלון אננס שפותח על ידי חקלאי רומני מיקנעם בשנות ה־50, לא ממש מדירים שינה מעינינו.
הראל וייס: "זני מכלוא הם זנים מודרניים שאי אפשר להפיק אותם מהיבול שהם מצמיחים. זאת בניגוד לזני מורשת, שאפשר להפיק אותם מהפירות ומהירקות שהם מניבים וכך להמשיך את מחזור הגידול לנצח"
אבל יש אנשים כמו וייס ומוסדות כמו בנק הגנים הישראלי שכן מוטרדים מהיעלמותם של זרעים חקלאיים בני אלפי שנים, והם מקדישים כיום מאמצים רבים לאיתור הזרעים האלה ולגידולם. הם מחזיקים רשימות של ירקות שגודלו כאן פעם ואין למצוא אותם. בין המבוקשים: כרובית אפרודיטה, אבטיח צ'ילי או אפונת לינקולן. כשהם מגלים פיסת מידע על זרע שנצפה באיזו פינה בארץ, הם יוצאים למסע בילוש שנועד להביא לחילוץ. כשהמסע מצליח, הם חוזרים עם הזרעים אל החלקות שלהם, או למעבדה, שם הם מנביטים ואחר כך זורעים או שותלים ואז משקים ומחכים. לעתים מפציעה מהאדמה עגבנייה בסגול־ירוק, או אחת שנראית כמו פלפל, שכמו מגיחה לכאן מתקופה אחרת, מספרת סיפורים של אנשים שכבר אינם ושל צורות חיים שנעלמו. פעמים אחרות, כאמור, כלום לא נובט. אבל גם זה מצמיח לנו סיפור, סיפור של אובדן פוטנציאל ביולוגי שברשלנותנו איבדנו, ושאובדנו עלול לגבות מאיתנו מחיר בהמשך.
מתכוננים לעונת הזריעה ב"זרעי מורשת":

תאוות בצע וחוסר כבוד לטבע

היעלמותם של אלפי זרעים שהיו נפוצים באזור עד המאה האחרונה היא סוג של היכחדות מינים. לכאורה הסיבות לה שונות מאלה שהובילו להיכחדותם של הברדלס, הדוב והנמר מהנוף הארצישראלי, אבל גם כאן שיחקו תפקיד הצורך למלא את הצרכים של האנושות, לצד קפיטליזם, תאוות בצע וחוסר כבוד לטבע. פרק אחד שבו נדחקו זרעים בני אלפי שנה לטובת זרעים מודרניים התרחש במקביל להתבססות הפרויקט הציוני. "בתקופת העלייה השנייה החלה הקמת חוות לימודיות יחד עם פעילות אקדמית במדעי החקלאות", מסבירה ד"ר מייזליש־גתי. "הסיבה להקמת החוות הייתה הכשרת הפועלים האירופאים חסרי הניסיון לעבודה חקלאית, אבל הייתה לה השפעה מכרעת על שיטות החקלאות שאומצו כאן ועל הקווים שגודלו בשדות, והשינוי הזה דחק את הגידולים המסורתיים המקומיים מהשדות החקלאיים".
שלב נוסף של פרידה מזני מורשת התרחש במקביל להתחזקות הקפיטליזם בישראל. בשנות ה־70 הגיע אגרונום אמריקאי לעבוד בחברת "הזרע", והוא הסביר למנהלים שאם הם רוצים להרוויח ממכירת זרעים, הם צריכים לעבור לזני מכלוא. "זני מכלוא הם זנים מודרניים שאי אפשר להפיק אותם מהיבול שהם מצמיחים", מסביר וייס. "זאת בניגוד לזני מורשת, שהם זנים פתוחים או 'זרעי האבקה פתוחה' שאפשר להפיק אותם מהפירות ומהירקות שהם מניבים וכך להמשיך את מחזור הגידול לנצח".
זני המכלוא משמשים רק לגידול של עונה אחת שבסופה מחויב החקלאי לפקוד את סוחר הזרעים ולקנות זרעים חדשים. בארץ, כמו בעולם, ההיגיון הכלכלי האיץ את ההתפשטות של זני המכלוא. חברות בעלות אינטרס כלכלי גרמו להפיכתם של הזרעים שהיו לאורך אלפי שנים מתת חינם של הטבע למין האנושי למשהו הדומה יותר לרהיטי איקאה או אופנת זארה: מוצר קצר חיים שמחייב צרכנות תכופה. זני המכלוא כמובן לא רק חייבו קנייה חוזרת. במאבק של האנושות להשביע את הרעב של אוכלוסייה הולכת וגדלה היו להם הרבה יתרונות: הם היו עמידים יותר, הניבו יבול רב, ואפשרו גידול ירקות ופירות יפים, כמו גם שימוש בדשנים כימיים שהזינו את הצמחים ביעילות. החקלאים מיהרו לנטוש את הזנים ההיסטוריים שעברו מאב לבן ולהמיר אותם בהם, וקטעו מסורות בנות אלפי שנים במקרה של החברה הפלשתינית ובנות עשרות שנים במקרה של החברה הישראלית. כדרכה של קידמה, גם כאן היא נראתה תחילה נוצצת ולא הותירה סיבה להסתייגות. לכן במשך שנים כמעט אף אחד לא הבחין שהאימוץ הגורף שלה לווה בהיעלמות של אלפי שנות ידע ומגוון ביולוגי מהעולם, ושל דרכים לגדל יבול שהאנושות לא תוכל לשחזר אותם שנית.
ד"ר עינב מייזליש גתי: "על רקע ההתחממות הגלובלית והעלייה באוכלוסיית העולם אנו נזדקק לזני צמחים חדשים שיוכלו להתגבר על מחלות, עלייה בטמפרטורה, שינוי במשקעים ועוד. לצורך כך אנו זקוקים למאגר תכונות מגוון וזמין כמו אלה הנמצאות בזרעי המורשת"
בארצות הברית היעלמות זנים חקלאיים החלה להדאיג את דיאן וקיט ווילי ממיזורי כבר באמצע שנות ה־70. הם הקימו ארגון בשם Seeds Savers Exchange שהלך וגדל, ומונה כיום 13,000 חברים ו־20,000 זנים משוחזרים. בארץ היה כנראה רק אדם חד הבחנה אחד, בוטניקאי בשם ד"ר יעקב מתתיה, שהבין את הדרמתיות שבאובדן הזנים. הוא עבד בבנק הגנים במכון וולקני והבין כבר בשנות ה־70 שיש לפעול מהר כדי לשמר את כל מה שעוד אפשר. הוא הסתובב עם אשתו בכל רחבי הארץ בחיפוש אחר זרעים, אבל הפעילות שלו לא זכתה לתהודה או להערכה, והוא עבד לבד. בשנים האחרונות הגיע האוסף שלו יחד עם כל פנקסי הרישום למכון וולקני. "הוא גיבש אוסף מתודולוגי של מגוון רחב של יבולים משלל מקומות", מספרת ד"ר מייזליש־גתי. "לצד כל זרע נכתב מאיפה הוא, מה האיכויות שלו ועוד. האוסף הזה מהווה עבורנו מקור עשיר למידע".

3 צפייה בגלריה
זרעי מורשת
זרעי מורשת
לא רק בשביל לטעום את העגבנייה שסבתא אכלה. שימור זני מורשת כמאגר גנטי חשוב
(צילום: Shutterstock)

כיום ציבור משמרי זרעי המורשת ומגדליהם הולך וגדל ומונה סוגים שונים של אנשים. עם המשוגעים לדבר נמנים כאלה שהפכו את שיקום זרעי המורשת למפעל חייהם. לצד וייס נמצאים גם נועם צ'חנובסקי, ד"ר למדעי הצמח, שמטפח, מוכר ומגדל זנים עתיקים ומקים גינות זרעי מורשת, ואמיר עונאללה מהחווה האורגנית בוסתאנא שבאיכסל. אחרים רואים בכך תחביב. הם מתרגשים לגדל בחצר או בגג את הירקות שנאכלו בארץ לפני מאה שנה, ומעוניינים בעגבניות בטעם ובצורה שלא תוכלו למצוא בסופר. לצדם יש גננים בגינות קהילתיות ובתי ספר שרואים בשימוש בזרעים העתיקים משימה חברתית או פרויקט לימודי. יש גם מי שמגלים עניין קולינרי בזני המורשת ורוצים להשיג באמצעותם את הטעם של הקובה המקורית והסלט של סבתא. נוסף על כל אלה ישנם אנשי המדע, שמסתכלים על הזרעים האלה כמו על מאגר של תכונות גנטיות שגידולו יכול לסייע לנו להינצל ביום מן הימים מרעב עולמי.

העגבנייה של סבתא

מה כבר יועילו כמה עגבניות מרמנד או מלפפוני בית אלפא למאבק לשימור הסביבה? למה אנשים טורחים לנסוע לקצוות הארץ כדי להציל כמה זרעים עתיקים? האם באמת ראוי שמישהו ישקיע אנרגיה, זמן, אדמה ומים בהנבטתם והצמחתם של זרעים היסטוריים? יש החושבים שהסיפור ההיסטורי שהזרעים מספרים הוא עצמו מצדיק את גידולם. בחוות כנרת נעשה בימים אלה, בשיתוף בנק הגנים הישראלי, ניסיון לשחזר את ערוגות הירקות שצמחו שם ב־1911. העגבניות, הגזרים והבצלים ייטיבו לשחזר את הסיפור של האישה הצעירה, ד"ר לאגרונומיה, חנה מייזל (שוחט), שפילסה לחלוצות דרך במפעל הציוני באמצעות הוראת גידול ירקות. החווה שהקימה משכה אליה נערות אמיצות שחלקן הפכו לנשים מרכזיות ביישוב ובארץ, ביניהן רחל המשוררת ואחותה המוזיקאית, רחל כצנלסון שזר, עורכת עיתון הפועלות ואשת הנשיא, ואחרות שהובילו את ענפי הירקות והפרחים בהתיישבות העובדת. כולן למדו כאן גידול ירקות מתערובת של זרעים פלשתיניים, הולנדיים ואמריקאיים וזרעים שפותחו על ידי חלוצים שהתמסרו לכך. הירקות החדשים והחקלאיות החדשות פתחו פרק חדש בהיסטוריה של החקלאות המקומית, של הנשים בישראל, וגם של המטבח המקומי.
הירקות שמצמיח אמיר עונאללה מפיחים חיים בפרק היסטוריה נושן עוד יותר ובזרעים עתיקים יותר. הוא בן לשושלת שגרה בכפר איכסל שליד נצרת מאז המאה ה־16. אבותיו היו מורישים לבניהם (ואולי גם לבנותיהם) זרעים לגידול שומשום, חיטה, חומוס, פקוסים (סוג של מלפפונים), דלועים, מלונים ואבטיחים מזן בלאדי, או במונחים מקצועיים יותר "זני מסורת תרבותיים". את הזרעים העבירו יחד עם הוראות, וציינו בפניהם מה ישגשג בשדה ומתי, מה יוצא טוב במילוי או בטיגון, ומה כדאי לזרוע ליתר ביטחון, למקרה שתהיה שנה שחונה או לחלופין שנת קרה או גשם. "כשהגיעו היהודים מאירופה והתחילו במחצית השנייה של המאה ה־20 להצמיח בשדות המושבים והקיבוצים באזור זנים מודרניים אמידים, שהשתלבו נהדר עם דשנים כימיים, ראינו כי טוב והצטרפנו אליהם", מספר עונאללה. כך נפסקה השושלת. סבו של עונאללה כבר הלך לקנות זרעי מכלוא (סגורים) בחנות, הפסיק לזרוע תערובת של שנים בשדה אחד כמו אבות אבותיו, ואימץ את הפרקטיקה המקומית המערבית של מונוקולטורה - התבססות על זן אחד שצומח לבדו על פני שדה נרחב. האימוץ של זרעי המורשת מאפשר לעונאללה להחזיר לחלקות האדמה שלו את הגידולים שהצמיחו אבות אבותיו לפני כמה מאות שנים.

בנבכי החקלאות המעגלית

אבל הסיבה שבגללה החל עונאללה לגדל זנים ישנים לא הייתה כדי להחיות את נופי העבר. הוא הגיע אל זרעי המורשת אחרי שהחליט לעבור מעיסוקו כסטרטאפיסט בעולם ההייטק לגידול ירקות אורגניים בחוות משפחתו. כשהחל להתעמק בשיטות שונות לזיבול, גילה ששימוש בזרעי מכלוא מזמין שימוש בזבל כימי, ולעומת זאת שימוש בזרעי מורשת מותאם טוב יותר לזיבול באמצעות קומפוסט. למעשה, שימוש בזרעי מורשת משתלב עם שיטות חקלאיות ידידותיות יותר לסביבה לא רק בשיטות הזיבול אלא גם במובנים אחרים. נועם צ'חנובסקי מכנה את העמדת הדור הבא של הצמחים מזרעי הדור הקודם בשם "חקלאות מעגלית", ומפרט איך ההצטרפות הזאת למחזור הטבע מכבדת ומעודדת שימור של הסביבה. "זו חקלאות שמדגימה מיחזור וקיימוּת. אין מה שהולך לפח. החרצנים והגרעינים של הפרי אינם 'זבל' או 'שאריות', הם הזרעים של הפרי שנאכל מחר. שום דבר לא הולך לאיבוד. הכל מתחדש".
ד"ר נועם צ'חנובסקי: "זו חקלאות שמדגימה מיחזור וקיימוּת. אין מה שהולך לפח. החרצנים והגרעינים של הפרי אינם 'זבל' או 'שאריות' - הם הזרעים של הפרי שנאכל מחר. שום דבר לא הולך לאיבוד. הכל מתחדש"
וישנם גם אלה שבעזרת עגבניות מרמנד וכרובית אפרודיטה מעוניינים לבטא מחאה כנגד השיטה הכלכלית, כנגד הכוח הגדול שניתן לבעלי ההון וההחלשה של החקלאים הקטנים: "הזרעים האלה מאפשרים להחזיר את הכוח לידיים של האנשים. הם מאפשרים שיתוף, חלוקה ושימור", אומר וייס. "גרילת זני המורשת", מכנה את האנשים האלה ד"ר רפי גרוסגליק, סוציולוג ואנתרופולוג מהמכללה האקדמית בית ברל ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, ומסביר ש"חלקם חותרים לשמר זרעים וליצור בנקים לא חוקיים כדי לעשות טרור לחברות הזרעים הגדולות". לדבריו, מדובר בחלק מקבוצה גדולה שמגלה אנטי לכל צורות גידול האוכל וייצורו בחברה שלנו: "הם חלק מהקטגוריה שדבקה בכל מה שאינו קונבנציונלי. קבוצת־העל הזאת מתנגדת למקדונלד'ס, לוולמרט, למונוקולטורה ולשדות תירס אינסופיים, לתיעוש ועוד. תנועת הנגד הזאת מנסה לייצר אלטרנטיבות כלכליות, חברתיות, סביבתיות שמתגלמות בירקות אורגניים, בסחר הוגן וגם בזני מורשת". גם בהתנגדות לשיטות הכלכליות והחברתיות שמלוות את החקלאות המודרנית ובמעורבות בתנועת מחאה שמעודדת חיים אחרים, דומים מגדלי זרעי המורשת לתומכי סביבה אחרים ששולחים אצבע מאשימה לעבר הקפיטליזם, ומנסים לייצר כאן חברה עם ערכים אחרים באמצעות קניית בגדי יד שנייה, התנזרות מפלסטיק ותפריט טבעוני.

3 צפייה בגלריה
זרעי מורשת
זרעי מורשת
מהצלחת בחזרה לאדמה. זרעי מלפפון
(צילום: Shutterstock)

לייצר את העתיד

מנגד ל"גרילת זני המורשת" ניצבים אנשי מדע שהמאמץ שלהם לקדם את החקלאות המודרנית, הטכנולוגית ומבוססת המדע הוא שמוביל אותם לשחזור זני מורשת. "אני לא בעד חזרה לימי הסוס והעגלה, לחקלאות המסורתית, לזרעי ההפצה הפתוחה או לטכניקות חקלאיות קדומות", אומרת ד"ר מייזליש־גתי. "חוות של זני מורשת, כמו גם שוקי האיכרים שמוכרים את הירקות שלהם, פונים לאליטות שיכולות להרשות לעצמן לשלם על עגבנייה משוננת או אבטיח מל"לי. אבל בשביל להאכיל את אוכלוסיית העולם ההולכת וגדלה נזדקק לחקלאות הייטק מושכלת ומבוססת מדע. מהזווית הזאת אני מסתכלת על גידול זני מורשת כעל דרך לשימור חומר ביולוגי בעל מגוון רחב של תכונות ועמידויות שיכול לאפשר טיפוח זנים. על רקע המשבר האקולוגי, ההתחממות הגלובלית והעלייה באוכלוסיית העולם, אנו נזדקק לזני צמחים חדשים שיוכלו להתגבר על מחלות צמחים, על עלייה בטמפרטורה, שינוי במשקעים ועוד, ולצורך כך אנו זקוקים למאגר תכונות מגוון וזמין כמו אלה הנמצאים בזרעי המורשת".
האם לא די בבנקים שבהם מוקפאים כל הזרעים כדי להשיג את המטרות האלה? האם יש צורך גם לגדל את זרעי המורשת?
"לא תמיד מספיק להקפיא את הזרעים בבנק הרחק מאתר הגידול שלהם. שימור כזה מקפיא נקודה אחת בזמן ומנפק סט נתון ומצומצם של תכונות של הצמח, בעוד שהמשתמשים בזרעי מורשת נותנים להם חיים אמיתיים ומאפשרים להם לבטא וריאציות, התפתחות ואדפטציות לסביבה".
אז אם אתם נכדים של חקלאים בכפרים, מושבים וקיבוצים, כשאתם מסדרים את הבית של סבא ומוצאים פתאום זרעים עבשים במחסן - אל תמהרו לזרוק אותם, נסו להעביר אותם למי שיפריח אותם בחצרו. מי יודע, אולי מדובר בכרובית אפרודיטה, בעולש עתיק, באם החיטה או בזרע אחר שיכול להצמיח את ירקות העבר ולסייע להביא לפתרון הרעב העולמי.

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.