האזינו לכותרת – פודקאסט החדשות היומי של ynet. והפעם: על יחסה של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית לישראל.
"המפלגה הדמוקרטית הייתה רוב השנים הבית הטבעי של יהודי ארצות הברית. גם בלי קשר אליהם, היא מצאה בישראל שותפה טבעית וחברה. לישראל יש היסטוריה חיובית עם נשיאים מהמפלגה הדמוקרטית. קו השבר לא מתחיל ב-7 באוקטובר, אף על פי שההתנהלות הישראלית מאז האיצה תהליכים, תהליכים שהיו קיימים. יש רצף של אירועים לאורך ההיסטוריה, וזה קשור גם ליחס של ישראל לזרמים ביהדות שאינם אורתודוקסים שאינם מוכרים בישראל בכלל, אבל זה חלק מהאירוע. המתח צף מעל פני השטח כשנתניהו לא מצליח להסתדר עם אובמה, עוד כשהוא היה רק מועמד לנשיאות", מסביר עו״ד עידו דמבין מומחה לפוליטיקה אמריקאית ויחסי ישראל ארה"ב.
ברני סנדרס, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז וזוהראן ממדאני בעצרת הניצחון בבחירות לראשות עיריית ניו יורק
(צילום: REUTERS/Eduardo Munoz)
"ל-7 באוקטובר הגענו כבר בעמדה בעייתית. ביידן אמנם היה ציוני מובהק במידה יוצאת דופן, אך בחירתו לא שיקפה את הזרמים מתחת לקרקע. היו זרמים ביקורתיים מאוד נגד ישראל בתוך המפלגה, וגם במפלגה הרפובליקאית התעוררו זרמים שלא הבינו למה יש עיסוק כל כך מוגבר בישראל ומדוע משקיעים בה כל כך הרבה כסף. ב-7 באוקטובר ישראל נהנתה מקרדיט תקשורתי לכמה ימים - אפילו דמויות ביקורתיות נגד ישראל גינו את חמאס והגנו עליה. אלא שהתגובה הישראלית והעוצמה חסרת התקדים שלה, האופן שבו היא מסוקרת, והעובדה שהממשלה בישראל נחשבת לקיצונית, גורמים לוויכוח בין ממשל ביידן וממשלת ישראל להתלקח.
"יש גורמים נוספים להידרדרות היחסים. במפלגה הדמוקרטית תופסים תאוצה הפרוגרסיביים והסוציאליסטים, שחלק מהמאפיינים של התפיסה שלהם היא מדיניות חוץ שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים. הם הרבה יותר ביקורתיים, והם אוהדים תנועות לאומיות שמבקשות עצמאות. הם קושרים את התנועות האלה בתנועות של שחרור האישה ושחרור השחורים, והדבר הזה מזין חוגים רעיוניים שמקבלים ביטוי אלקטורלי בבחירות 2018 וביתר שאת במערכות המאוחרות יותר. ואז אנחנו רואים דמויות כמו אוקסיו-קורטז, אילהאן עומאר ועומר ואייאנה פרסלי, שנבחרות לראשונה ומתדלקות תנועת המונים שמאפשרת את עלייתם של אנשים כמו זוהראן ממדאני. אלה אנשים שבכלל לא היו חלק מהמשק עד לפני כמה שנים".
הכותרת
מלחמת ההתשה סביב מצר הורמוז | עם רון בן ישי
26:54
