1 צפייה בגלריה
מחנה השמדה טרבלינקה
מחנה השמדה טרבלינקה
(ארכיון יד ושם)
נולדתי ביפו, בת לשורדי שואה. ברחוב שלנו גר דוד סטשק, איש זועף. אנחנו, הילדים, פחדנו ממנו. הדוד יוש החזיק תמיד גרב של תינוק בכיס. בצריף ממול גרה אווה, אישה לבדה, יפה, לבושה תמיד בבדי אורגנזה צבעונית.
אצלנו בבית לא דיברו בפניי על השואה. בכל פעם שניסיתי להקשיב, החליפו את השפה. פולנית, יידיש, גרמנית, רוסית. הייתי סקרנית ולמדתי את כל השפות. משברי הדברים הרכבתי תמונות.
לסטשק הייתה אישה וילדים שנרצחו, הוא לא יכול היה להכיל את משפחתו החדשה.
לדוד יוש היה ילד קטן שנרצח – זו הייתה הגרב שלו.
אווה היפה הייתה "זונה של הנאצים".
לא את הכול הבנתי, הדמיון שלי השלים את הפערים. את סיפור המשפחה שלי עד היום אני מנסה לשחזר. לא באמת סיפרו. אולי בגלל אותה פעם שחזרתי מבית הספר ושאלתי "למה הובלתם כצאן לטבח?", והם הבינו שסיפור ההישרדות המופלא שלהם לא נחשב כאן לסיפור גבורה. הם סימלו את הגלותי, החלש, הנכנע. לא היה להם סיכוי מול "הצבר הלוחם על הג'יפ הדוהר".
שנים חלפו עד שאבא פתאום סיפר לי איך הוריו ואחיו הקטן נרצחו בטרבלינקה ואיך הוא הצליח לברוח ושרד. זה היה ביום כיפורים אחד, למחרת הוא נפטר. ככה הוא השאיר לי צוואה של הישרדות.
שנים חלפו עד שהסכמתי להשתתף במסע לפולין, ונשברתי לרסיסים על מסילת הרכבת שמובילה לטרבלינקה כשפתאום הבנתי שסבתא שלי הייתה צעירה ממני ב-20 שנים כשנרצחה, והדוד שלי היה בן חמש.
שנים שאני נושאת שברי סיפורים, שברי זיכרונות, רגשות אשם כלפי דור ההורים שלי שספג עלבונות. כמעט כולם כבר אינם, אין את מי לשאול יותר, אין ממי לבקש סליחה. משא כבד. לפעמים קשה לנשום. ואז אני נאחזת בסיפור המופלא שגם הוא חלק מסיפור המשפחה שלי. יאדז'ה, נערה צעירה, פולנייה גויה שהצילה חמישה גברים בתוך קיר כפול שבנתה בדירתה, בתוכם שני אחים של אבא שלי.
הכרתי אותה, הייתי ילדה ולא ידעתי את הסיפור שלה לפרטיו. רק בשנים האחרונות השלמתי את הפרטים.
יונה אליאןיונה אליאן
אחרי המלחמה היא נישאה לאח של אבי, נולדה להם בת ששמה היה כשמי השני, בלה. לאחר כמה שנים נפטר בעלה, הדוד שלי. בלה נזרקה מתחת לגלגלי הרכבת על ידי ילדים בכפר שגילו שאמא שלה הצילה יהודים. ויאדג'ה נישאה בשנית ליהודי ועלתה איתו ארצה. היא קבורה כאן בחלקת חסידי אומות העולם.
אני לא אומרת "לא עוד", כי מאז כבר היו "עוד ועוד ועוד", אבל אני בוחרת להאמין שבתוך כל השחור שהיה והווה וכנראה גם יהיה, תמיד יבליחו אורות של טוב וחמלה כמו אותם חסידי אומות העולם שיוכיחו כי אף על פי ולמרות הכול יצר לב האדם טוב מנעוריו.
  • יונה אליאן היא שחקנית, זוכת פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com