חוזרים לסיפורים ממלחמת ההתשה
(צילום: ירון ברנר)

לפני 50 שנה בדיוק, ב-7 באוגוסט 1970, הגיעה לסיומה אחת המלחמות הארוכות והעקובות מדם בהיסטוריה של ישראל – מלחמת ההתשה. אף שרשמית היא החלה ב-1969, ימי הקרב האינסופיים בין ישראל למצרים החלו זמן קצר אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים.
זו הייתה מלחמה קשה ומתישה, שנגמרה ללא תמונת ניצחון ברורה. מאות לוחמים נפלו בקרבות, אך המלחמה נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי בישראל. 50 שנה אחרי שנחתמה הפסקת האש, הלוחמים שהיו במעוזים חזרו אל הקרבות ואל המבצעים המיוחדים.
מלחמת ההתשה צה"ל ב תעלת סואץ מצריםמלחמת ההתשה צה"ל ב תעלת סואץ מצרים
לוחמים במלחמת ההתשה
(צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
לפני 50 שנה, יוסי עוזרד היה קצין חי"ר צעיר בסיירת הנח"ל, קיבוצניק ואידיאליסט, שהתנדב לשרת במוצבים שעל תעלת סואץ. כשהוא חוזר אל הלחימה בתעלה, עולה לו בעיקר הריח הנורא של החיים והלחימה מתחת לאדמה.
"בתוך הבונקרים היה ריח בלתי נסבל, ולצאת החוצה היה מסוכן, אפילו בשביל לחרבן. 'מוטב להתאפק מאשר להידפק' – זאת הייתה הסיסמה שלנו", נזכר. "אין יציאות הביתה, ואתה מתבשל כל הזמן עם עצמך, עשן, אבק, כינים, פרעושים, חום, חולדות ובגדים מטונפים שלא מחליפים אותם.
צבי שרמןצבי שרמן
עוזרד. "בתחילת הדרך לא היו פקודות אש, כל חייל ירה מתי שהוא רוצה"
(צילום: ירון ברנר)
"ההפגזות היו מתחילות בשלוש אחר הצהריים ונמשכות עד השקיעה. בלילה היו הפגזות של פגז בכל שעה כדי שלא נישן", שחזר עוזרד. "בהפצצה האדמה רעדה, היה הרבה אבק ואי אפשר לנשום, משתמשים במפוחים כדי להוציא את האוויר מהמוצב. למחרת בנינו מחדש את המעוז, מילאנו שקי חול והטרקטורים נכנסו לסדר את התעלות".
לצד הפחד מההפגזות החוזרות ונשנות, הייתה תחושה של חוסר סדר במוצבים, שחלק מהלוחמים תיארו כ"אנרכיה". "בתחילת הדרך לא היו פקודות אש, כל חייל ירה מתי שהוא רוצה", סיפר עוזרד. "היה אצלי חייל שכל פעם שעלה למשמרת התחיל לירות כדי להרגיש טוב יותר. היו חיילים שירו מרגמות עם כובעי טמבל ובלי חולצה או שכפ"ץ. מפקד המעוז היה מלך, הוא ניהל את העסק איך שרצה ואף אחד לא התערב לו. המשמעת השתנתה בהתאם למפקד".

"לא ידענו שזאת מלחמה"

אבי בלייר, קצין משטרה בגמלאות, חווה את מלחמת ההתשה כהמשך ישיר ללחימה במלחמת ששת הימים. "הייתי מפקד טנק בחטיבה 405, והמלחמה תפסה אותנו במפתיע עם התקפת ארטילריה מצרית. זה היה מאוד קשה, גם פיזית וגם נפשית.
אבי בלייראבי בלייר
בלייר. "לא ידענו שזאת מלחמה, קראו לזה תקריות"
(צילום: ירון ברנר)
"שגרת המוצבים זו שגרה של 24 שעות שחוזרות על עצמן ללא הפסקה. כל הזמן היינו מוכנים, לא ידענו מה צריך להגיע, אבל שמרנו על המוצבים ואחד על השני. הייתה ארטילריה, התקפות של קומנדו מצרי, היו גם תקיפות מטוסים, אבל לא ידענו שזאת מלחמה, קראו לזה תקריות".
אחד המראות הקשים שנצרבו בזיכרון של בלייר הן התוצאות הטרגיות של "הפשיטה על המזח" – תקיפה של לוחמי קומנדו מצרי על חניון טנקים צה"לי באזור מוצב המזח בסואץ ביולי 1969. שמונה חיילים ישראלים נהרגו בתקיפה.
"הוזעקנו לפנות את הפצועים וההרוגים שנשארו ולגרור החוצה את הטנקים שנפגעו, זה לא היה פשוט. כשהגענו לשם מצאנו רק טנקים פגועים, אנשי צוות הרוגים ופצועים, והרס וחורבן. קראו לי לבוא לפקד על הטנק היחיד שנשאר שלם, וזה לא היה פשוט כי לא הכרתי את הצוות ובינתיים הכול בער, המצרים הפגיזו ללא הפסקה".
צבי שרמן, קיבוצניק בן 72 מלהבות הבשן, היה בזמן המלחמה מפקד מחלקה בגדוד 46 של חטיבת השריון 401. את הפשיטה על חניון הטנקים שליד מוצב המזח הוא מכיר מקרוב. "היינו במוצב שנקרא קוברה, וישנו מתחת לטנקים בגלל ההפגזות על המוצבים. בשלב מסוים הוחלט לחסום את כניסת כלי השיט המצריים לתעלת סואץ באמצעות ירי של טנקים. לצורך כך הכשירו שלושה טנקים אמריקנים שנלקחו שלל מהירדנים במלחמת ששת הימים".
לוחמים מספרים על מלחמת ההתשהלוחמים מספרים על מלחמת ההתשה
שרמן עם חבריו ליחידה
(צילום: צביקה שרמן)
שרמן התנדב לבצע את המשימה, מבלי לדעת שיהיה חלק מאחד הקרבות הקשים במלחמת ההתשה. "הגעתי למוצב המזח והכול היה שקט, יפה, בהיר ונפלא. היה לנו ביקור של יפה ירקוני באותו היום, היא עברה עם הג'יפ מטנק לטנק ושרה לחיילים. ב-16:00 התחילה הפגזה לא נורמלית. נכנסנו לטנקים, סגרנו את המדפים וראיתי דרך הפריסקופ איך המטבח מתעופף. זו הייתה הפגזה מאוד קשה.
"בשעה שש התחיל להחשיך, וראיתי דרך הפריסקופ חיילים מצרים עולים על הסוללה מולי. נסענו אחורה 50 מטרים, התחלנו לירות ואז נתקענו בצינורות ופרסנו זחל", הוסיף. "פתאום חטפתי פגיעה של טיל בזוקה ונפצעתי בבטן, התותחן נפצע בעין. המשכנו בכל זאת לירות עד שפתאום היה שקט".
לוחמים מספרים על מלחמת ההתשהלוחמים מספרים על מלחמת ההתשה
הלוחמים באזור מוצב המזח
(צילום: צביקה שרמן)
אף שעברו יותר מ-50 שנה מאז אותה פשיטה מצרית, שרמן זוכר כל רגע במדויק. "נשארנו טנק בודד. פתאום אני שומע מישהו צועק לי, אז פתחתי את דלת הטנק. ראיתי טנק שרוף – כל הצוות נהרג ואני הטנק היחיד שניצל. רצתי לטנק שנפגע וניסיתי לחלץ את הפצועים וההרוגים, אני זוכר שהיה ריח חזק של אבק שריפה. ספרנו שבעה הרוגים וחייל אחד חסר, שנשבה על ידי המצרים. נשארנו עם טראומה מאוד קשה".

"הקומנדו המצרי עשה בלילות מה שהוא רוצה"

גם אילן חצור, בן 72 מקיבוץ דורות, נפצע באחד מימי הקרב האינסופיים שמהם מורכבת מלחמת ההתשה. הוא היה אז לוחם בפלוגת הסיור המפורסמת של חטיבה 14. "פיקדתי על זחל"ם (רכב משוריין – א"ק) במהלך הסיורים והיה לנו איש הנדסה שעבר לפנינו כל יום, וככה היינו מתקדמים לאט-לאט ומגלים עשרות מוקשים בכל יום, ואפילו 'פוגזים' (חביות מלאות בחומר נפץ – א"ק).
אילן חצוראילן חצור
חצור. "הקומנדו המצרי עשה בלילות מה שהוא רוצה בין המוצבים"
(צילום: ירון ברנר)
"הקומנדו המצרי עשה בלילות מה שהוא רוצה בין המוצבים", הוסיף חצור. "אני זוכר שבאמצע הפגזה מצרית ישבתי בזחל"ם, ופתאום הרגשתי מכה אדירה בכתף שזרקה אותי לתוך הזחל"ם. צעקתי חזק, והחובש התנפל עליי והתחיל לטפל בי. ראיתי שאני מלא בדם והבנתי שנפצעתי, אבל הייתי במצב רוח טוב כי הרגשתי תחושת שליחות – הנה, נתתי הכול למדינה".
לפני הפציעה, חצור היה מפקד צעיר של אחד המוצבים ב"קוברה". "הסיורים היו קשים מאוד. בלילה החשש היה מתקיפה של אנשי קומנדו, וביום מפני הפגזות. הכי פחדנו מטילי נ"ט. פחדנו ממרגמות 60 מ"מ כי לא שמענו את היציאה שלה. היית שומע 'פססס' והפצצה הייתה מתפוצצת במוצב. כשנכנסנו לבונקר חששנו שהקומנדו המצרי יעלה על המוצב".
לוחמים מספרים על מלחמת ההתשהלוחמים מספרים על מלחמת ההתשה
חצור במלחמת ההתשה. "בלילה היה חשש מתקיפה של אנשי קומנדו וביום מהפגזות"
(צילום: אילן חצור)
התחושה המרכזית שהרגישו הלוחמים במעוזים, לפי חצור, הייתה של פחד מלווה בחוסר שליטה, ולפעמים גם ניתוק מהדרג הפיקודי שדורש יוזמה והובלה בשטח.
"אני זוכר שהבונקרים התמלאו בעשן ולא יכולנו לנשום, אז נתתי הוראה לחבוש מסכות גז ומי שהיה צריך לשירותים עשה בדליים. לילה אחד הגיעו אלינו טירונים כדי לסייע בעבודות הביצורים, ובלילה הייתה הפגזה שהרגה שני טירונים ופצעה עשרים. הבונקר היה מלא פצועים שצעקו וצרחו, ועברתי מאחד לשני והרגעתי אותם".

המבצע המוצלח: "סיפוק בל יתואר"

לצד המתקפות הקשות שחוו הלוחמים, צה"ל הוביל גם כמה מבצעי קומנדו מוצלחים בעורף האויב, כמו הפשיטה על האי גרין ומבצע רודוס לכיבוש האי שאדואן. למרות הנפגעים הרבים שהיו לצה"ל, הצבא המצרי קרס ונאלץ לבקש עזרה מברית המועצות.
אחד המבצעים המפורסמים היה "מבצע ויקטוריה" של לוחמי סיירת שקד. ב-11 ביוני 1970 חצו לוחמי הסיירת את התעלה ותקפו בונקרים וסוללות תותחים. המבצע הישראלי המוצלח גרם לבהלה ולהיסטריה רבה בצד המצרי.
לוחמים מספרים על מלחמת ההתשהלוחמים מספרים על מלחמת ההתשה
תעלת סואץ. "העמסנו את הסירות על הגב, המצרים התחילו בהפגזה נוראית וחצינו מהר ככל האפשר"
(צילום: מאיר צבי)
מאיר צבי, בן 70 מקיבוץ חוקוק, היה אחד המשתתפים במבצע. "התכנסנו בתעלה, שם חיכו לנו יחידות הנדסה של גדוד 605 עם סירות זודיאק כבדות עם מנוע. לקראת שעת השי"ן ירדה החשיכה, העמסנו את הסירות על הגב, המצרים התחילו בהפגזה נוראית וחצינו מהר ככל האפשר את התעלה".
למרות הידיעה שמדובר במשימה לא פשוטה ומסוכנת, התחושות בקרב הלוחמים לא נגעו לתוצאות אפשריות. "האמת שהרגשנו מאוד גאים ולא היה זמן לחשוב. שכבנו במארב, וכעבור שעה הופיעו חמישה חיילים. חיכינו שיגיעו לטווח פתיחה באש ואז זרקנו רימונים, ירינו, הסתערנו והרגנו אותם. אספנו את הנשקים וחזרנו למארב. אחרי חצי שעה הגיעו שוב חמישה חיילים ועשינו את אותו הנוהל. כשהגיעה הפקודה להתקפל חזרנו לשטח הישראלי עם סירות הגומי, דרך התעלה".
הראשון שכינה את מלחמת החפירות המתישה בשם הקליט "מלחמת ההתשה" היה נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר. חיילי הצבא המצרי ספגו גם הם אש ארטילרית קשה ותקיפות קומנדו קטלניות. לצד המבצעים הגדולים של הקומנדו, היו גם מבצעי צליפה מדויקים שבוצעו על ידי הלוחמים בשטח.
לוחמים מספרים על מלחמת ההתשהלוחמים מספרים על מלחמת ההתשה
הלוחמים אחרי המבצע לפיצוץ רכבת האספקה המצרית
(צילום: אבי בלייר)
אחד מהם היה פיצוץ הרכבת המצרית, שהוביל בלייר השריונר. 50 שנה אחרי הוא זוכר את האירוע בפירוט: "הרכבת העבירה אספקה לכל המוצבים המצריים לאורך התעלה, וכולם אצלנו ניסו לפגוע בה ללא הצלחה. יום אחד הודיעו שמרכיבים שני צוותים מיוחדים למארב לילה, הייתי תותחן מצטיין ומיד התנדבתי למשימה.
"לקראת השעה שלוש בלילה הודיעו לנו ששומעים את הרכבת", שחזר. "עלינו לעמדות, ירו פצצות תאורה ואני זיהיתי את הקטר שהוביל את הרכבת, יריתי – ופגעתי. הרכבת נדלקה באש שלא הייתה מביישת את הילולת ל"ג בעומר. זה היה סיפוק שלא יתואר".

"אני בתעלה כדי שאנשים ישתו בכיף קפה"

בזמן שהלוחמים בתעלה נלחמו ללא הרף, החיים במרכז הארץ נמשכו כרגיל והיוו מודל להצדקת המשך הלחימה. "המשורר חיים גורי אמר את זה בצורה נהדרת: 'התעלה בוערת ותל אביב מוארת'", אמר עוזרד. "זה היה המסר שקיבלנו, שאנחנו יושבים בתעלה כדי שבתל אביב יוכלו לשתות קפה בשקט, ואני לא חושב שאנשים כעסו על הנושא הזה".
לוחמים מספרים על מלחמת ההתשהלוחמים מספרים על מלחמת ההתשה
"המסר שקיבלנו היה שאנחנו יושבים בתעלה כדי שבתל אביב יוכלו לשתות קפה בשקט"
(צילום: מאיר צבי)
גם לחצור לא הפריע שהקרבות העקובים מדם בתעלה לא הפסיקו את פעילות בתי הקפה בתל אביב. "אנשים לא הבינו בכלל מה קורה בתעלה, זה היה כאילו עולם אחר ולא ברור. בארץ ממשיכים את החיים כרגיל, ואנחנו בתעלה סופגים הפגזות מאוד-מאוד קשות. אני הבנתי שאני שם כדי שהם ישתו בכיף את הקפה שלהם".
הניתוק בין הצדדים היה דו-כיווני. הלוחמים שהיו במעוזים הרגישו לא פעם מנותקים כמעט לחלוטין מהאזרחים שבעורף. "לא הגיעו עיתונים ולא היה רדיו", סיפר שרמן. "לא העסקנו את עצמנו באיך קוראים למלחמה, ולמה ככה ולא ככה, היינו עסוקים בלבצע את המשימות שלנו על הצד הטוב ביותר. אי אפשר שכל המדינה תהיה צבא. יש חיילים, שהתפקיד שלהם זה לשמור על הגבול, ויש אזרחים שצריכים לחיות".

"לא היה מה לזכור – כי לא ניצחנו"

בתחילת אוגוסט 1970 התקבלה ההצעה האמריקנית להפסקת אש, והמלחמה הסיזיפית בתעלה נעלמה מהזיכרון הקולקטיבי בישראל. לפי חצור, הסיבה לכך היא תחושת הכישלון. "אחרי הניצחון הגדול והאופוריה של מלחמת ששת הימים, המפקדים והגנרלים שלנו, שהתייחסנו אליהם כמו אל אלים, לא רצו לזכור את מלחמת ההתשה. הגנרלים תמיד רוצים שיזכרו אותם כמנצחים וחזקים, ופה לא היה מה לזכור כי לא ניצחנו".
לצבי לקח שנים ארוכות לעכל את כל מה שחווה במהלך המלחמה. "ידענו את המשימה שלנו ודבקנו בה. יצאנו לילה לילה למארבים, ויום אחרי יום לסיורים אלימים, אבל לא הבנו שאנחנו בעצם במלחמה ללא קץ. רק כשבגרתי, לאחר שנים, הבנתי".
מאיר צבימאיר צבי
צבי. "לא הבנו שאנחנו בעצם במלחמה ללא קץ"
(צילום: ירון ברנר)
לעומתם, עוזרד צבר כעס על השכחה ומשקיע את מיטב זמנו ביצירת פרויקטים אמנותיים להנצחת המלחמה. "באותו הזמן לא כעסתי, אבל היום לא מובן לי איך תקופה כל כך משמעותית לא זוכה לשום התייחסות. רק בשנים האחרונות התחיל לחלחל לי שמשהו פה לא בסדר, שאף אחד לא יודע כלום.
"אף אחד לא יודע כמה חיילים נהרגו במדויק במלחמה הזאת, כי היא הייתה כמו פרונקל", הוסיף עוזרד. "אתה תקוע באותו מקום, אוכל חרא, מקבל הפגזות ולא מתקדם מטר – ומים עומדים מתחילים להסריח. צה"ל היה רגיל להסתער ולכבוש, ופה הוא עמד במקום. נדמה לי שמה שקרה במוצבים ברצועת הביטחון בלבנון דומה מאוד למה שקרה במוצבי התעלה.
"נהרגו אז חיילים כמעט כל יום, ולא במקרה הקימו ברפידים נגרייה שייצרה ארונות קבורה, כי לא היה אפשר להעלות אותם בחום הזה למטוס בשקיות ניילון", אמר. "הבנתי שהייתי במלחמה שאין לה שם המון שנים אחרי שהיא נגמרה, כשהבנתי שאף אחד לא יודע עליה כלום".
יוסי עוזרדיוסי עוזרד
שרמן. "אפילו היום לא יודעים כמה בדיוק נהרגו במלחמת ההתשה"
(צילום: ירון ברנר)
33 שנה אחרי שהסתיימה, בשנת 2003, מלחמת ההתשה קיבלה הכרה רשמית ואות מערכה. "עברתי הרבה מלחמות, קיבלתי אותו, אבל זה לא איזה משהו שהזיז לי", אמר שרמן. "במחשבה לאחור אתה אומר, חבל שלא ציינו את הנופלים במלחמה, כי נפלו כל כך הרבה. אפילו היום לא יודעים כמה נהרגו במדויק במלחמת ההתשה".
צבי הוסיף שמדובר במחווה יפה, אבל התחושה היא שזה מעט מדי, ואולי גם מאוחר מדי. "אני לא זוכר אם קיבלתי את עיטור המלחמה, אבל בכל יום נהרגו בתעלה חיילים, ממש נכתשו. אני לא יודע למה שכחו אותנו. אם עכשיו במדינת ישראל היו נהרגים 15 חיילים ביום הייתה קמה צעקה אדירה. הרגשנו שהמלחמה הזאת נשכחה כי לא ניצחנו".