שלי יחימוביץ' ויגאל גואטהשלי יחימוביץ' ויגאל גואטה
שלי יחימוביץ'
(צילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11)
היכולת של אדם יחיד "להביא מנדטים", ולו רק כדי לעבור את אחוז החסימה, היא נדירה. במערכת הפוליטית ובסביבתה יש לא יותר מעשרה אנשים כאלה. הרוב המכריע של הפוליטיקאים שם בזכות יו"ר מפלגה עם היכולת הנדירה הזאת, שעשה להם טובה והניח אותם ברשימתו. מעטים יותר "נבחרו" בידי רבניהם או בידי גוף מצומצם שמפרגן להם כהונה בכנסת, אבל בחיים לא ישים בשבילם פתק בקלפי ארצית.
ובכל זאת, אנחנו עדים כעת למחזה עוועים. בכל שנייה קם אדם, מתנתק מחללית-האם ומקרקע המציאות, חושב שהוא עם, או לפחות מפלגה, ומתחיל ללכת. לאן? אלוהים יודע. הצופים במחזה בוהים בו בתימהון ומחכים בחמלה לרגע שיתרסק על האף בתוך שלולית דלוחה של קולות מבוזבזים. והוא, מעשה שטן, לא רואה כלום, נוסע בעקבות האהבה. לעצמו. כי לו היה אוהב אותנו ולו במעט, היה מוותר על המסע האגוצנטרי הזה.
קריסת השמאל-מרכז בסקרים מחרידה. לא פחות. פוליטיקת ה"רק לא ביבי" מחקה כל שריד וזכר לאידיאולוגיה ולתוכן. היא הפכה גזענים לגיבורי מחאת בלפור רק כי הם אנטי נתניהו. היא גורמת לגוש הימין להגיע כעת בסקרים ל-80-75 מנדטים, גידול היסטורי מפלצתי, גבוה בהרבה מהייצוג האמיתי של עמדות הימין בציבור.
קח איש ימין לכל דבר ועניין, בחור אינטליגנטי שאינו מנבל את פיו, גדעון סער, ותן לו את קולך השמאלני כי הוא אנטי ביבי. האם הדמוקרטים בארה"ב, שהגיעו לקצה המיאוס והסלידה מטראמפ, היו מעלים בדעתם להחליפו במועמד רפובליקני אחר, שפוי יותר, אבל ימין-ימין בכל מובן אפשרי, במקום לבחור במועמד דמוקרטי סביר? ברור שלא. רק בישראל מצביעי "רק לא ביבי" מהשמאל הציוני מתכוונים להצביע לאנשי ימין. היש התאבדות קולקטיבית ואובדן דרך גדולים מזה? הפתעה! יש ויש.
יצר ההרס העצמי לא רק מונע איחודים טבעיים שעשויים לעצור את המפולת, אלא מוסיף ממד התאבדותי, בדמות הטלת אין-סוף ביצי מפלגות זעירות
כי מה דרוש כעת למחנה השמאל-מרכז בישראל נוכח הקריסה המזעזעת שלו? ברור, עוד רסיסי מפלגות בתוך המחנה. איך לא הבנו את זה קודם, שוטים שכמותנו. יצר ההרס העצמי לא רק מונע איחודים טבעיים שעשויים לעצור את המפולת – אלא שלסרבנות המטופשת הזאת נוסף עוד ממד התאבדותי, בדמות הטלת אין-סוף ביצי מפלגות זעירות שאם חלילה יתעקשו להתמודד עד הסוף יכרסמו עוד בישות המדממת הקרויה שמאל מרכז.
בני גנץ קורא לאיחוד, אתמול
(צילום: איציק זוהר, קונטקט)

ראשון המתאבדים במחנה השמאל היה עפר שלח. פוליטיקאי אינטליגנטי עם יכולות פרלמנטריות גבוהות, שראה בעבר הקרוב סקר מחמיא. הוא שכח שההערכה והפופולריות המדודות שזכה להן היו תוצאה של שנים בחסותו של פוליטיקאי, שכבר הוכיח שיש לו אקס פקטור ויציבות פוליטית, יאיר לפיד. הטור הזה נסגר אמש (יום ב') רק אחרי ציפייה מתוחה להודעה דרמטית שהבטיח למסור. בפייסבוק, עם דקות ארוכות של מסך ריק וסאונד רק באוזניית שמאל (תחי החלטורה), מתהום נשיית 0 המנדטים הוא קרא לחיבור עם חולדאי, העבודה, ומפלגתו "תנופה".
"רק גוף כזה יעצור את הריצה המבוהלת ימינה ויעצב את פני הממשלה הבאה", הוא גרס באותו חוסר מודעות עצמי שהפך לנגיף קטלני. הוא לא הזכיר את מרצ ואת יאיר לפיד, כי גם מתחתית השאול למה לוותר על טינה אישית.
ההצהרה של גנץ אתמול הגיעה באיחור מפואר, אבל הייתה גורפת ומעשית יותר. אחרי הכול, הוא, לפחות, עובר את אחוז החסימה. ויש לו נכסים חומריים להביא לאיחוד, איחוד שהוא כבר מזמן לא בגדר טיפולי מותרות אלא יותר בגדר החייאה עם דפיברילטור. וכשגנץ מדבר על ויתור על האגו אפשר גם להאמין לו. בקיום של אגו אצלו אנחנו כבר לא חושדים.
  • שלי יחימוביץ' היא עיתונאית, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com