אם וכאשר תתגבר מדינת ישראל על מגפת הקורונה יידרשו מערכות החינוך והבריאות להיערך למגיפה הצפויה בתחום בריאות הנפש בקרב ילדים ובני נוער. "כאשר יחזרו הלימודים הפרונטליים יהיה צורך להקדיש זמן ומשאבים לשיקום הנזקים הרבים שכבר ידועים ואלו שעוד יתגלו בהמשך", מתריע הפסיכולוג פרופ' ניר מדג'ר, מרצה וחוקר בתוכנית לייעוץ חינוכי של בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן. "המורים, היועצים וכלל אנשי החינוך צריכים לוודא שהם מודעים מה עבר על כל תלמיד ותלמידה בתקופה זו".
חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך ואקדמיה תמימי דעים שהנזק הכבד משנה של ריחוק חברתי ו"לימודים" מקוונים כבר נגרם. הניתוק מהחברים ומבית הספר, התרסקות המסגרות וכללים, הבדידות וחוסר הוודאות הובילו למצוקות רגשיות, לחרדות ולמצבי סיכון. ניהול המשבר על ידי מערכת החינוך התאפיין בטלאים על טלאים, ללא תוכנית ואסטרטגיה מובנים, ומסרים מעומעמים שחלחלו להורים, למורים ולתלמידים העמיקו את חוסר האמון במערכת.
"סגירת בתי הספר והמעבר ללמידה מרחוק הובילו באופן לאובדן הקשר היומיומי והבלתי-אמצעי עם המורים, אנשי הצוות, והתלמידים האחרים", מוסיף פרופ' מדג'ר. "מחקרים בעולם מצביעים על עלייה משמעותית במצוקות הרגשיות בקרב ילדים שלא מגיעים לבתי הספר, בעיקר בתסמינים של דיכאון וחרדה. זה לא מפתיע משום שבדידות חברתית היא אחד מהגורמים המרכזיים להתפתחות של תסמיני דיכאון".
לדבריו, רק חלק מהתלמידים הצליחו לייצר שגרה של קשרים חברתיים ולמידה, אך לרוב האחרים הייתה זו משימה מורכבת: ילדים עם קשיים חברתיים, ובעלי הפרעות שונות המתקשים לארגן ולנהל את סדר היום ללא תיווך של מבוגר, חוו משבר משמעותי בתקופת הסגר, בדומה להורים שאיבדו את פרנסתם או נפגעו ממחלת הקורונה.
מהלך החיים נקטע לא רק בהיבט הבית-ספרי, אלא גם בכל הקשור לתחביבים ולפעילות שהילדים ובני הנוער עשו בשגרה. אלפי ילדים כבר אינם מתאמנים באופן סדיר וקבוצתי בספורט, חוגים, אומנויות לחימה או ריקוד, וגם לא ברור להם מתי יוכלו לחזור לכך.
"מעבר לניתוק החברתי, כבר תקופה ארוכה שהילדים נחשפים למסרים מאוד בעייתיים באמצעי התקשורת והרשתות החברתיות", הוא מוסיף. "השילוב בין קמפיינים מפחידים שזועקים שמפגשים הם סכנת חיים, לבין חוסר הוודאות לגבי העתיד, מהווה גורם מרכזי להתפתחות סימפטומים של חרדה. התחושה היא שהעולם הוא מקום מפחיד, מסוכן ובלתי צפוי".
איך אפשר ללמד שואה בזום
"הידיעה שיש כיום בארץ מאות אלפי ילדים שחווים קשיים חברתיים, רגשיים ולימודיים מכאיבה ואף מקוממת, כי אפשר היה למנוע הרבה מהנזק אילו במהלך השנה האחרונה משרד החינוך היה מפעיל יותר רגישות, תבונה וחשיבה מחוץ לקופסה", אומרת פרופ' ענת זוהר, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך וכעת חברת סגל בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. "חלק מההשפעות יופיעו רק בעתיד והדבר מעלה חששות כבדים בנוגע לעתיד התלמידים של היום והחברה הישראלית של המחר".
- יש כאן באמת דור אבוד?
"קשה לעמוד מאחורי ההגדרה. אנחנו עדיין לא יודעים מה ההשפעה של הקורונה על כל האנושות, בטח שלא על הילדים שלנו. לא עשינו מספיק מחקר ואין לנו מושג מהן ההשפעות ארוכות הטווח של משבר הקורונה על בני הנוער. לא נכון בשלב זה להסיק מסקנות ולחרוץ גורלות. הדיון הזה מצביע על צורך להשקיע במחקר על הסוגייה, להבין את הסוגים והמידה של הפגיעה, באילו שכבות גיל ובאילו אזורים גיאוגרפיים וחברתיים היא השפיעה יותר ופחות ועוד. אולי אפילו אפשר לגלות שבצד הפגיעה יש ילדים שגם הרוויחו מהמצב בדרכים שונות".
יש כאלה שפחות אופטימיים. פרופ' יזהר אופלטקה, מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, טוען שאת הקרבה החברתית, שהיא נשמת אפו של בית הספר, לא ניתן להחליף בקרבה וירטואלית מלאכותית, והתוצאה הנגלית לעינינו שחורה מתמיד.
"רבים מהתלמידים הפסיקו להשתתף בפעילות הכיתתית ואפילו אינם טורחים עוד לפתוח את הזום", הוא אומר. "אחרים התייאשו מפתיחת בית הספר ונוטים להסתגר בחדריהם. תלמידים רבים הפסיקו ללמוד אלא אם ההורים עדיין לוחצים. במישור החינוכי הפגיעה רבה. ילדים בני שש, גיל חוויית הקריאה והכתיבה, פספסו שנה שלמה. רבים מהם, קרוב לוודאי, אינם יודעים עדיין לקרוא. ילדים גדולים יותר שכחו את מה שלמדו בחשבון, מדעים, אנגלית ועברית, דברים המהווים בסיס להמשך לימודיהם".
פרופ' אופלטקה מדגיש שבית הספר אינו רק בית חרושת לציונים אלא מקום שבו אמורים הילדים לספוג ערכים ונורמות החשובים לקיומה של החברה – חגים, מועדים, אזרחות: "האם מורים יכולים להעביר את עוצמת הערכים באמצעות הזום? הזום יכול להחליף את טקס יום השואה או את שיעור אהבת המולדת בכיתה? אני בספק. הנה, עברה שנה ורבים מהילדים כבר לא יפנימו ערכים החשובים לנו כל כך. לסגור את בית הספר זה לא עניין של מה בכך. את המחיר של ההחלטות נראה בשנים הבאות".
בדרך לסמים ואלכוהול
ד"ר אלה דניאל מבית הספר לחינוך אוניברסיטת תל אביב מסבירה שילדים מתפתחים בתגובה לגירויים פיזיים, קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים: "המגפה לא רק מונעת חשיפה לגירויים חיוניים, אלא גם מוסיפה קושי וחרדה. הגיל הרך הוא משמעותי במיוחד, ומה שיקרה בו ישפיע משך שנים. בגיל הזה לומדים להבין את החוקיות בעולם. המגפה יצרה חוסר יציבות וחרדה, והילדים עלולים להפנים נקודת מבט חששנית לגבי העולם.
"בגיל הרך, ואחריו בגיל בית הספר, ילדים לומדים בהדרגה להסתדר בעולם החברתי. אך פחות חשיפה לבני גיל, ופחות חשיפה להבעות פנים בגלל מסכות, יכול לפגוע בהזדמנות ללמוד את כל זה.
"ההשפעה אינה שווה אצל כל הילדים והנערים. המגפה מגדילה פערים, וילדים ובני נוער בסיכון או במצוקה עלולים להיפגע יותר. ההשפעה של הקורונה תלויה באופן שבו הילדים תופסים אותה. הסתרה שלה או הפחדה יעצימו את הקשיים, ותיווך תואם גיל וחיובי ימזערו אותם".
ד"ר סוזי בן ברוך, סגן-ניצב בדימוס ולשעבר קצינת נוער ארצית במשטרת ישראל, מסבירה שבמקום שבו נפגשים גיל התבגרות וחוסר הוודאות יש סכנה לנטילת התנהגויות סיכוניות כגון שימוש בסמים, אלכוהול ועוד: "על אלה נוסף פנאי רווי מתח משפחתי, חברתי ולעיתים גם הישרדותי, ללא אפשרות לעסוק במעשה בר-משמעות להרגיע את הנפש וללא גורם מייעץ כגון היועצת. יש תחושה של פצצת זמן מתקתקת והדרך לפשיעה ועבריינות קצרה. הסיכויים להיסחפות למעשי קיצון יותר גבוה כשכל אלה חוברים יחדיו".
לדבריה, גיל ההתבגרות מאופיין ממילא בתהליכי חיפוש וגיבוש זהות לצד מרד כלפי ההורים והסביבה, בשינויים רבי עוצמה המתרחשים בו זמנית בגוף, בחשיבה, במערכות היחסים ובעולם הרגשי, ואלה מעמידים במבחן את התשתית האישיותית שהתפתחה בעשור הראשון של החיים.
"השינויים יוצרים עומס אדיר גם על המערכת הפיזיולוגית, הם צורכים אנרגיה, מטלטלים ומציפים בתחושות של בלבול, חרדה ואובדן שליטה", היא אומרת. "בתקופה כזו, של התנסויות על בסיס סקרני ונטילת סיכונים, ייתכן שהשילוב בין מבנה האישיות של הנער לבין הלך הרוח בקבוצה עלול להוביל אותו לבצע עבירות קבוצתיות.
דור שלא מוכשר ללמידת כיתה
נקודת מבט אופטימית יותר מספק פרופ' מולי להד, נשיא מרכז משאבים במכללה האקדמית תל-חי, שמדגיש: "רובם המכריע של הילדים ישובו למוטב ולשגרה בחלוף זמן קצר יחסית, שבועות או חודשים. אולם ישנם נזקים שעליהם צריך לתת את הדעת.
"האתגר הראשון יהיה המיומנויות והנחלת מושגי מפתח שמונחלים בבית הספר. בגדול, הילדים לא היו בכיתה נורמטיבית 11 חודשים. ההנחה שהלמידה בזום מחפה על הפסדי ימי הלימוד איננה נכונה. הם מתרגלים לא להקשיב, לעסוק בכל מיני דברים אחרים, הם תחת השפעה של המאבקים בבית, המורה ברוב המקרים לא 'רואה' את כל התלמידים ומחקרים הראו ששליש מהכיתה לא זוכה לייחס. בנוסף, למידת הזום יוצרת אי-סדירות בקליטת חומרים ונותרים פערים עצומים הן בשל תקלות טכניות והן בשל תחרות ביתית כשיש רק מחשב אחד.
"הנחת העבודה שלמידה היא רק קוגניטיבית, במקרה שלנו חזותית-שמיעתית, הופרכה מזמן. אנחנו יצור שלומד במרחב רגשי בין-אישי. אנחנו לומדים ממבט ואינטראקציה של כל הגוף. דור הילדים הזה למד בצורה שאיננה תואמת את חושי הלמידה שלנו ועכשיו הוא לא מוכשר ללמידת כיתה גם ברמה התפיסיתית".
לדבריו, נזקים נוספים יתבררו רק בהמשך הדרך: השפעת חשיפת מסכים מאסיבית על המוח, השיבה ליכולת לדחיית סיפוקים, היכולת להיות במסגרת לימודית-חברתית 7-5 שעות אחרי חודשים של שיטוט לא מוכוון במרחבי הבית עם תשומת לב הורית מינימלית במקרה הטוב.
"חרדה חברתית הקשורה ישירות למדיניות הריחוק החברתי וגם לפחד מהידבקות, הועצמה אצל מי שסבל ממנה גם לפני המשבר", הוא מוסיף. "אנו עדים להעצמה של תחושת בדידות ועמה תופעות דיכאוניות ומחשבות של חוסר ערך.
"לכך יש להוסיף את כל המצוקות החריפות שחלק מהילדים והנוער חוו וחווים: אלימות בבית, אלימות בין הורים, ניתוק ממקורות תמיכה כגון סבים וסבתות, דיכאון ובדידות קליניים, התמכרות למסכים ולממתקים ועד סמים ואלכוהול. כל אלו יהוו בעיה חריפה משום שתום הסגר, ואולי גם תום המגפה, לא יעלימו את זה במטה קסם".
