1 צפייה בגלריה
המחאה הכלכלית של העצמאים בכיכר רבין ת"א
המחאה הכלכלית של העצמאים בכיכר רבין ת"א
(צילום: בראל אפרים)
בין הריסותיו של שוק העבודה הישראלי מתהלכים הניצולים ועיניהם תרות אחרי רמז לבאות, נזהרים שלא להיפצע משברי האמון שהתנפץ בסערת הגל השני של הקורונה, ולא לדמם פנימה את הייאוש מהבלתי נודע. הם כבר מבינים שצוות החילוץ לא יגיע.
חל"תניקים כמפוטרים, שכירים ועצמאיים, מחכים כבר כמעט שנה למשהו שיגרום לממשלה לגבש תוכנית אמיתית שתוציא אותם מהבוץ ותיתן תקווה. הם שומעים את הביקורת על המדיניות הכלכלית מימין ומשמאל, מהעובדים, מבעלי העסקים ומבכירי האוצר לשעבר, כמעט מכל חלקי החברה, אבל הגוף היחיד שיש לו גם את הכוח הפוליטי וגם את המשאבים כדי ללחוץ על המדינה לדאוג לאזרחיה, פשוט נרדם בשמירה.
יותר מחצי מיליון חברים יש בהסתדרות, ארגון העובדים הגדול בישראל. דמי החבר שהם מפרישים לה משכרם מדי חודש מעניקים לה תקציב מוערך של מעל 600 מיליון שקל בשנה. בחזון הארגון נכתב: "ההסתדרות פועלת מאז הקמתה לקידום ערכי השוויון והצדק החברתי, לטובת העובדים, הגמלאים והאוכלוסיות המוחלשות. ההסתדרות פועלת גם לטובת... סיוע לעובדים בעיתות חירום, ומובילה מאבקים ויוזמות לקידום מאבק בעוני". והנה דווקא בעת חירום זו, אולי החמורה מקום המדינה, ההסתדרות מותירה אותם חשופים בשטח יותר מאי פעם.
ארגון העובדים הגדול בישראל יכול היה להיות עמוד האש שמוביל את המחנה החברתי המשוסע, אלא שכרגע הוא נראה יותר כמו אגף ממשלתי עם מנכ"ל מנומנם
ארנון בר-דוד, שגריר של התאגדות עוצמתית, האיש שלוחץ על הכפתור התפעולי של המדינה, המפקד העליון של גדודי העובדים בישראל, ירד למעשה לבונקר. במקום להוביל את הצוותים לניצחון על הכשל בניהול הכלכלה, להילחם בחירוף נפש נגד סדר יום ציבורי נטול אופק כלכלי, ולהרים גשר מאורגן מעל התהום הנפערת תחת רגליהם של מיליונים, הוא עוסק בפעילות פוליטית בפרופיל נמוך, בהצהרות ובמכתבים, ומסדר להם חל"ת על חשבון ימי חופשה. העיקר שהמדשאה בחזית בניין ההסתדרות נפתחה לציבור.
במקום לתקוף את ראש הממשלה ואת שר האוצר על התפקוד הכלכלי הנמוך לעומת רוב המדינות המפותחות ועל ההחלטה שלהם למנוע תקציב משיקולים פוליטיים, במקום להפעיל את מלוא כובד משקלו כמו שההסתדרות יודעת לעשות, הוא פונה לעובדים ומסביר למה דחף אותם מתחת לאלונקה. ובינתיים, היחידים שיוצאים לפעולות מחאה מאורגנות בנושא הכלכלי-חברתי הם ארגוני עצמאים.
הגל השני מאחורינו, הגל שלישי אולי לפנינו, ומאות אלפי ישראלים לכודים תחת הריסות האי-ודאות. ארגון העובדים הגדול בישראל יכול היה להיות עמוד האש שמוביל את המחנה החברתי המשוסע, החזית המאוחדת של האדם העובד המבקש להתפרנס, שריון מגן לחברה יצרנית בזמן מגפה, אלא שכרגע הוא נראה יותר כמו אגף ממשלתי עם מנכ"ל מנומנם, חלק ממערכת פוליטית כושלת שלא מבינה את גודל השעה.
  • מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com