3 צפייה בגלריה
ההרוגים באסון
ההרוגים באסון
ההרוגים באסון במירון
הר מירון בחן כליות ולב. את הרגשות שלנו, אלה שמוסתרים עמוק בבטן. אני מבקש ממך הקורא החילוני וממך הגולשת החילונית, שתענו בכנות: מה הרגשתם כשהתבשרתם על האסון במירון שבו נהרגו 45 בני אדם? האם התאבלתם כפי שהתאבלתם אחרי אסון המסוקים או האסון באולמי וורסאי? או שמא הרהרתם ביניכם לבין עצמכם - בשקט בשקט כמובן - מה לנו ולהם? מה לחרדים ולמדינת ישראל? הרי רובם לא ציונים בכלל, לא משרתים בצבא, חלקם מתחמקים מעבודה, מעלימים מס. האם הכאב שלהם מעורר בנו, החילונים, רגשות?
אני יודע. לרבים נשבר הלב והיו שמיהרו להציע עזרה. אבל לא כולם. ולכן, האסון במירון בליל שישי הוא מבחן של הלב לזהות הלאומית של ישראל. לשותפות הישראלית. מותם של 45 חרדים – ילדים, נערים ומבוגרים חסרי אונים - הציב שאלה קשה של זהות קיבוצית: מהם גבולות ההזדהות שלנו? האומנם אחים אנחנו?
רק לפני חודשים ספורים, במהלך מגפת הקורונה, קיבלנו הדגמה שלא. באוטונומיות חרדיות נשמרו הנחיות הממשלה רק כישראבלוף, ובהתאם היו שיעורי ההידבקות והתמותה גבוהים בהרבה בהשוואה לקהילות חילוניות. הזעם הפומבי של ההורים החילונים שנשארו נעולים בבתיהם עם ילדיהם, למראה התמונות של תלמודי התורה הפתוחים, חידד את הרושם שהיהדות המשותפת אינה מספיקה כדי לייצר תחושה של אחדות גורל.
אולי כי היהדות לא באמת משותפת. ואולי היא פשוט לא יוצרת שותפות ישראלית.
הסוציולוג הגרמני נורברט אליאס טען שיש בסיס משותף לחברה. לא מדובר בהכרח בהיסטוריה משותפת, לפעמים גם לא בשפה משותפת או בערכים אחידים. הוא טען שמה שמייצר זהות של חברה הוא היותה קבוצת הישרדות. אם אתם מתים ביחד, אם רוצחים אתכם יחד, אז אתם קבוצה. אין זה משנה איך אתה מגדיר את עצמך – דתי, חילוני, או ווטאבר - מה שמשנה זה מה חושבים עליך אלה שרוצים להרוג אותך.
את הקביעה של אליאס השלים בן תקופתו, הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, שאמר שאת היהדות מגדירה האנטישמיות. כלומר, מיהו יהודי? מי שהאנטישמי חושב שהוא יהודי. כאשר הנאצים התדפקו על דלתות יהודים, לא שינה להם אם מדובר בדירה של חרדים אדוקים, ציוניסטים מודרניסטים או חילונים שהדפו את האל מחייהם.
אם אנחנו לא כואבים זה את מותו של, אם איננו מרגישים צער, או אשמה על שאין בנו צער, כנראה שכשלו מנהיגי השבטים שלנו, הציוני והחרדי, על שהדגישו את המפריד בינינו על פני המאחד
וכאן המקום להזכיר שוב את נאום חברת השבטים המתפוררת שנשא ראובן ריבלין ביולי 2015, ולשאול: האם די בהורדת הדגל לחצי התורן כדי לחולל תחושה של אחדות גורל? לדברי הנשיא ריבלין התשובה היא "לא" נחרץ. הרי חרדים רבים אינם משתתפים באבל הישראלי ביום הזיכרון לחללי צה"ל ויש כאלה שאפילו בזים ליום העצמאות על היותו ציוני וחילוני כל כך.
יולי 2015. נאום השבטים של הנשיא ריבלין
(צילום: אולפני הרצליה)

הזהיר אז הנשיא שהשבטים בישראל מתנהלים בעולמות מופרדים. בגטאות. ובגלל הפירוד, בגלל היעדר שותפות, האסון במירון לא באמת חולל תחושה עזה שמדובר באסון של כולנו. לא נעים לומר, ואולי זה לא תקין פוליטית, אבל זו האמת. רבים מאלה שהתעוררו לחדשות ביום שישי בבוקר נשמו לרווחה כשהתברר שהאסון לא קרה לשבט שלהם.
וזה מחזיר אותנו לקביעה של אליאס בדבר הגדרתה של חברה במונחי קבוצת הישרדות משותפת, או לאמירה הרדיקלית של ז'אן פול סארטר שלפיה מה שקובע את השותפות היהודית זה שהעולם האנטישמי רוצה להורגנו.
אם יש משהו בקביעתם של הסוציולוג הגרמני-יהודי ושל הפילוסוף הצרפתי-נוצרי, או אז אנחנו צריכים לחזור ולברר לעומק את התחושות שלנו. לנבור קצת בנפשנו, ולעשות זאת בכנות. להתבונן במראה, ולעשות זאת בכנות. להודות, ולו בפני עצמנו, בהתעלם מהתקינות הפוליטית, מה באמת חשנו בבוקר האסון. כולם, בכל שבטי ישראל, צריכים לברר זאת.
פרופ' גד יאירפרופ' גד יאיר
וגם את זה צריך לברר: האם כולם היו עצובים כשהתרחש אסון המסוקים? או בנחל צפית? או בחתונה באולמי ורסאי? ובפיגועים? האם אנחנו באמת כואבים זה את מותו של זה? כי אם כן, אם יש בנו כאב על מותו של אדם בשבט האחר, כי אז יש בנו שביב הכרה של שותפות גורל עם השבט האחר. אבל אם לא – אם איננו מרגישים צער, או אשמה על שאין בנו צער – כנראה שכשלו מנהיגי החברה שלנו, או מנהיגי השבטים שלנו, השבט הציוני והשבט החרדי, על כי הדגישו את המפריד בינינו על פני המאחד.
כי בסופו של יום צודקים אליאס וסארטר. בסופו של יום זה או שנחיה ביחד או שנמות ביחד. זה הגורל שמאחד בינינו.
  • פרופ' גד יאיר הוא מרצה וחוקר של התרבות והחברה הישראלית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com