שחור לבן האשמה אשמה אשם מצביע אצבע מאשימהשחור לבן האשמה אשמה אשם מצביע אצבע מאשימה
(shutterstock)
פרשת האונס באילת, כמו אירוע השלטים בתיכון בכפר סבא, קשורה בשורשי האלימות המינית, שבעצמם נעוצים בתפקידים המגדריים שכולנו רגילים ורגילות אליהם. בנים רצים קדימה, משתוללים, לא רואים בעיניים, רוצים ולוקחים. בשבוע שעבר שמעתי אבא אומר לבן שלו שבא אליו בוכה כי אחיו הקטן הרביץ לו: "למה אתה בוכה? אין לך ידיים?". בנים שלא יכולים להביע חולשה, לבקש עזרה, שצריכים להיות גיבורים כל הזמן, יסבלו בעצמם ויתקשו להגיב לחולשה של מי שנמצא.ת מולם.

כבר בבית הספר נסלח לילד שפחות מנומס, פחות מסודר, פחות רגוע, כי ככה זה בנים. הבנות, מנגד, נזהרות, מתחשבות, מבטלות את דעתן בקלות מדי. אז נגונן על הבנות כי הן עדינות ורגישות, ונלמד אותן להיזהר, לשמור על עצמן ולטפל באחרים. את הבנות נשלח לקשט את הכיתה ואת הבנים לסחוב את הכיסאות.
תפקידי המגדר האלה מייצרים דינמיקה לא בריאה בין המינים, לעיתים הרסנית. על הקצוות שלה נשמע בחדשות, אבל השורשים "הרכים" שלה לופתים את כולנו. אי אפשר לעסוק במיניות, ביחסים בין המינים, בכבוד, רצון ואהבה - בלי לעסוק במגדר ובחלוקה הנושנה בין בנים (חזקים, רוצים, משיגים, נאבקים להיות גבר-גבר) לבין בנות (עדינות, מתחשבות זהירות, מצמצמות את עצמן).
השעה או שעתיים שמוקדשות לנושא במערכת החינוך הן חשובות, אבל זה לא ישנה את המצב. אין פעולה חד-פעמית, עוצמתית ככל שתהיה, שיכולה לעשות שינוי אמיתי. נדרשת כאן תוכנית תהליכית ומעמיקה. נדרש כאן חינוך.
ארגון הבריאות העולמי (WHO) ממליץ על חינוך שמאתגר את הסטריאוטיפים המגדריים כדי לצמצם את האלימות המינית. המגדר נמצא שם כל הזמן, לא רק כשמזמינים אותו לסדנה מיוחדת. בכל רגע ורגע בנים ובנות לומדים מה מתאים לרצות ולחשוב, מה מותר ומה אסור. כשבנות משתתפות פחות בשיעור, הקול שלהן הולך לאיבוד. כשבנים לומדים שזה בסדר לאחר ולהפריע, לא לספור אף אחד, הם מפסיקים להסתכל לצדדים.
חינוך לשוויון מגדרי לא יכול להמשיך להידחק מטה בסדר העדיפויות ולצוף למעלה רק כשסיפורי זוועה נחשפים בחדשות. אי אפשר לדבר רק על אלימות מינית ולא לראות את הקרקע שבה היא צומחת ועליה כולנו הולכים. עלינו לייצר שיח שוטף על מגדר ומיניות, ללמד בנים להתחשב, לעצור, להיות רגישים, וללמד בנות לסמוך על עצמן ולהביע את קולן.
יש כבר בתי ספר, מנהלות, מנהלים, מורות ומורים ורשויות מקומיות שפועלים כדי לשנות את המצב. יש ליווי מקצועי של משרד החינוך שמוביל ותומך תהליכים, אבל זה לא מספיק. הם עדיין מיעוט. כל מחלקת חינוך צריכה לייצר תפיסה חינוכית ותוכנית עירונית מקדמת שוויון מגדרי שתכלול עבודה עם הצוותים החינוכיים, ליווי מקצועי ותקציב לכל בית ספר כדי לקדם תוכנית בית ספרית. ומשרד החינוך צריך למקם את הנושא הזה גבוה בסדר העדיפויות.
  • יעל בוים-פיין היא המנהלת של המרכז הישראלי לשוויון מגדרי בחינוך מבית האגודה לקידום החינוך

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com