עלי אבו עליא ההרוגעלי אבו עליא ההרוג
עלי אבו עליא
הריגתו ביום שישי של עלי אבו עליא מאש צה"ל, בן 13 בסך הכול, התקבלה באדישות כמעט מוחלטת בישראל ובמהדורות החדשות בערב לא התייחסו לכך כלל. דובר הצבא שוב תירץ את ההרג בכך שהכוחות "הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות", אבל הדגיש ש"לא נורה ירי חי לעבר מפרי הסדר". מאחורי הקביעה הבעייתית הזו מסתתר ה"רוגר" - רובה קטלני שבאמצעות שם חמוד וכדורים בקוטר קטן יחסית מאפשר לצבא לומר באותה נשימה דבר והיפוכו. לירות עם - ולהרגיש בלי.
עדות שגוללה חיילת משוחררת ל"שוברים שתיקה" ב-2014 מבהירה איך הטריק הזה עובד: "זה גם היופי של הרוגר, לפחות עד שלב מסוים. כשהפלסטינים אומרים 'ירו פה (אש חיה)', אומרים 'לא, היה (רק) אלפ"ה (אמצעי לפיזור הפגנות, א"ג)'. רוגר נחשב אלפ"ה".
אבו עליא יצא עם חבריו ובני משפחתו להפגין נגד גזל האדמות של כפרו אל-מורייר לטובת מאחז חדש שתופסים בימים אלה קיצוני הגבעות. בצה"ל מיהרו להדגיש שהירי התבצע בגלל "הפרות סדר" שכוללו זריקת אבנים וצמיגים בוערים. אבל העובדה שצה"ל עצמו החליט להגיב לכך בנשק שמוגדר כביכול כ"אל-הרג" מוכיחה שגם שם מכירים בכך שאין מקום לגזירת עונש מוות על "מפירי סדר".
אפילו תמונות עיניו הגדולות והבטן הילדית שנחשפה בתצלום הפינוי לא מנעו מהידיעה על האירוע להיבלע כרגיל במהירות בין שאר הכותרות. ובאמת, מה חדש? מה נשתנה במקרה הזה שהופך אותו לחדשה שצריך להתעכב עליה?
למרבה הצער, לא הרבה. כבר ב-2001, בימי האינתיפאדה השנייה, קבע הפרקליט הצבאי דאז האלוף מנחם פינקלשטיין, שיש לראות ברוגר נשק חם לכל דבר והורה על הפסקת השימוש בו. ואכן, למשך כשמונה שנים הוא הוצא מארסנל האמצעים שמפעיל צה"ל כנגד מפגינים. אלא שמראשית 2009 הוא חזר, ועמו הדיווחים על ההרוגים, בהם ילדים, פחות או יותר בני גילו של עלי.
הרוגר אינו באמת הבעיה, אלא רק הסימפטום. תסמין רעיל אחד מני רבים לזילות שבה אנחנו מתמחרים את חייהם של פלסטינים; לקלות שבה התרגלנו לשלוט בחייהם ולקהות החושים
אחרי עוד מקרה כזה, שהתרחש ב-2015, התראיין באולפן ynet יוסף יקותיאל, סגן-ניצב לשעבר במשטרה שהכניס את הרובה לשימוש בארגון לפני 39 שנים כדי שישמש בלוחמה בטרור, והזהיר: "זה לא נשק 'אל הרג', זה נשק שהורג".
ממלא מקום המפכ"ל דאז, ניצב בנצי סאו, הודה בשיחות פנימיות שהרוגר לא יכול להיקרא "נשק אל-הרג", ומדובר ברובה לכל דבר. גם מסמך פנימי שחיבר ראש מדור אבטחה בצה"ל קבע שהרוגר "אינו יכול לשמש בשום מקרה כנשק אל-הרג ויש להתייחס לכלי הנשק כאש חיה לכל דבר ועניין".
אז איך קורה שאף שבכירי הקצינים חוזרים וקובעים שמדובר ברובה קטלני ואסור להתייחס אליו כאלפ"ה - זה בדיוק מה שאנחנו, החיילים, הונחינו לעשות לאורך שנים? תשובה אמיתית וכנה מחייבת להודות שהרוגר אינו באמת הבעיה, אלא רק הסימפטום. תסמין רעיל אחד מני רבים לזילות שבה אנחנו מתמחרים את חייהם של פלסטינים; לקלות שבה התרגלנו לשלוט בחייהם של מיליוני אנשים; למחירים שהשליטה היומיומית הזו גובה; לקהות החושים ולהתגלגלות הנוהל והפקודה.
עלי אבו עליא ההרוגעלי אבו עליא ההרוג
גופתו של עלי אבו עליא
כל עוד אנחנו נהנים משקט ביטחוני, קל לנו להדחיק שגם ל"צד השני" יש צרכים ורצונות. שזכות המחאה שעליה אנחנו נאבקים ברחובות שלנו נשללת מהם בעקביות, שכל מחאה פלסטינית בשטחים נחשבת ללא חוקית - לא משנה על מה ואיך הם מבקשים להפגין. קל לנו גם להמשיך ולהתעלם מהעובדה שהכיבוש זולג לתוכנו, הולך וכובש נורמות בתוך ישראל עצמה; שרימוני ספוג קטלניים כבר שימשו את המשטרה בפיזור הפגנות של אזרחים ישראלים – בתחילה ערבים, ומאוחר יותר ממוצא אתיופי. קל לנו לשכוח שהכיבוש הוא מחלת הרקע הקבועה שלנו, שהופכת את כולנו להרבה יותר חשופים ופגיעים.
בסוף השבוע האחרון, בזמן שבאל מורייר הוקמה סוכת אבלים חדשה, שיתפו מאות ישראלים ברשתות החברתיות סרטון שתיעד חייל משחק כדורגל עם ילדים פלסטינים בחברון. אפשר להבין את הרצון להתרגש מרגעים אנושיים, למצוא סדק של נורמליות בתוך מציאות המייצרת כל כך הרבה רגעים קשים. רגע אחד כזה היה הירי באבו עליא והוא חשוב לא פחות מחייל משחק כדורגל, אבל עליו כמעט שלא שמענו בתקשורת הישראלית. מותו פחות משרת את ההסברה. אי אפשר לשתף את זה ולומר "תראו כמה נורמלי". כי אין שום דבר נורמלי בהרג של ילד בן 13 ואת זה אסור לנו לשכוח.
  • אבנר גבריהו הוא מנכ"ל ארגון שוברים שתיקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com