4 צפייה בגלריה
יהונתן גפן
יהונתן גפן
יהונתן גפן
(ללא)
אז הנה אני, בגיל השלישי, אחרי הסגר השלישי, החיסון השני, ולפני הבחירות הרביעיות. מעולם לא הייתי כל כך אדיש לפוליטיקה. לא אכפת לי מי יהיה ראש הממשלה הבא, ומצידי תבחרו גם בעץ. שנה שלמה נעלמתי, וכל מה שהיה לי חשוב זה דאגה לשלום משפחתי וחבריי, מצבם של המונשמים ואבל על המתים. מצדיע לרופאים רוקדים בחליפות חלל במסדרונות, והווירוס המכוער הזה הורג מפגינים וגם מתנחלים. ולא, אין פוליטיקה בבית חולים.
חמסין במארס מבשר את סוף החורף ואת סוף טראמפ. במרפסת ביתי כבר אפשר להריח את בושם פריחת ההדרים. חתולים מיוחמים מייללים. בקפה ובמסעדה עדיין מהססים אזרחים במסכות נושרות אם מותר להם ממש לשמוח ולבלות. כשאתה מחבק מישהי, אתה עדיין חושש שהיא תימס לך בידיים, ואתה אומר לעצמך: הללויה, פתחו את המשק, אבל האם נפתח גם החשק?
אני לא יודע אם זה רק אני, אבל ההרגשה הכללית אחרי שהחזירו אותנו לשגרה היא – שגרע. כמו אסיר ששוחרר אבל חושש לעבור את סף הכלא שמא יחזור לחיי פשע מגונים; כמו הקנרית בכלוב שפתחו לה דלת זעירה, אבל היא לא בטוחה שתוכל לשיר גם כשתעוף אל החופש, על יד כל העורבים המסוכנים שמחכים לה בחוץ.
מבחינות רבות זאת הייתה השנה הקשה בחיי. גם במלחמות ואבל לא קשרו אותי בחבל. כמי שהחופש והעצמאות חשובים לו יותר מכל, גזלו ממני את שני הערכים היקרים האלה, ולא היה אפילו את מי להאשים, ולא הייתה כתובת לכעס, רק השפלה שנמשכת.
הגעגועים לבתי האמריקנית הפכו למכאיבים יותר ויותר, ואם הייתי יכול הייתי הולך ברגל לבוסטון. מחפש איך להביא אותה ומקבל תשובות מגומגמות מחברות התעופה. האם הילדה היא חריג?
כמובן אני מגזים ומוזיל, אבל האם ככה הרגיש גם יהודי אחרי השואה, הרוסים אחרי המצור על לנינגרד, הניצולים אחרי הצונאמי ביפן? כמובן האירועים האלה היו טראומטיים וטרגיים יותר מכל מגפה, אבל גם היא הותירה מיליוני אנשים בפוסט-טראומה, וקשה להם לצאת מזה והם גם לא יודעים בדיוק לאן ומתי.
שנה של רביצה מול נטפליקס, בבגדים מטופשים, ובכלל יש לחקור את אופנת הלבוש בשנה האחרונה, בעיקר של הזקנים. מראות קשים: מכנסי פיג'מה רופפת וסוודר קרוע עם קפושון. אני בהחלט חושב שאפשר לקרוא לזה "סרטן הבגדים".
אנחנו יודעים ששום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. בגלל המצב במשק, רבים חושבים על פרישה מעבודה או למצוא עבודה חדשה. אנשים לא ששים לחזור לעבודה ובהרבה מקרים העבודה לא ששה לחזור אליהם. אני מזהה את תחושת המחנק הזאת גם אצל חברי האמנים, ששואלים את עצמם כמוני: האם יש לי עדיין על מה לכתוב, ושעדיין לא כתבו עליו? ומי באמת רוצה להופיע מול אנשים זרים בחושך, ועוד מחוסנים?
ההנאה הגדולה ביותר בחיי – לטוס מדי פעם מפה ולא להתערב בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל, נלקחה ממני עד שהעולם יבריא או יזמין אותי בנימוס. הגעגועים שלי אל בתי האמריקנית הפכו למכאיבים יותר ויותר, ואם הייתי יכול הייתי הולך ברגל לבוסטון. מחפש איך להביא אותה ומקבל תשובות מגומגמות מחברות התעופה. האם הילדה היא חריג? האם צריך לבודד או לאזוק אותה באכזריות כשהיא מגיעה לנתב"ג?
ואני חושב, ופונה בשאלות גם לציבור הדתי: אם יש אלוהים, האם יש מצב שהוא ינעל את עולמו עד להודעה חדשה? כמו שאני חושב לפעמים, בשיחות הלילה המאוחרות עם בתי: אם באמת היה אלוהים, הייתה אותה השעה בכל הארצות שבעולם!
רבים מאיתנו יודעים מה היינו אבל לא מה אנחנו עכשיו ומה נהיה. והשאלות המעייפות, שלא הרפו בשנה האחרונה: מה שלומך והאם עדיין אנחנו בסגר – מתחלפת בשאלה מעצבנת אפילו יותר: איפה אתם עושים את הסדר?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com