חיטוי בבית ספר "גיל" בחיפה בצל התפשטות  נגיף הקורונהחיטוי בבית ספר "גיל" בחיפה בצל התפשטות  נגיף הקורונה
(צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה)
אולי יום אחד, אחרי שהכל ייגמר, נגלה איזה מסמך סודי שיתאר איך עובד מחולל ההחלטות של ממשלת ישראל בהתמודדות עם מגפת הקורונה. מהם בדיוק הרכיבים איתם מבשלים לנו את המנות, עם איזה נתונים בונים את האלגוריתם. בינתיים נותר לנו רק לנחש. מדוע ערים אדומות לא נכנסות לסגר? איך יכול להיות שמה שדחוף ובהול הוא בעצם בר-ביטול, ומה שנמרח ונמשך הופך לגזירה בן-לילה? אין היגיון בשיגעון.

את השיגעון הזה מקבלים הילדים שלנו במנה גדושה בפתיחת שנת הלימודים. רק ימי לימודים בודדים היו עד כה, אבל מספר בתי הספר המשותקים קופץ בגידול אקספוננציאלי. איך אנחנו יודעים? שאלה מצוינת. אך ורק דרך דיווחים של הורים וצוותי הוראה ברשתות החברתיות.
כל מי שיש לו ילד במערכת החינוך או מורות ומורים במעגל החברתי כבר הספיק לשמוע על עשרות בידודים המוניים באזור מגוריו. מדינת ישראל ושר החינוך מסתירים את המידע במתכוון. אם בגל הראשון פורסם פעמיים ביום על הידבקויות בתוך בתי הספר וסגירת מוסדות חינוך, הפעם – דממה מכוונת. חוסר שקיפות כאסטרטגיה. זו הדרך היחידה לשדר עסקים כרגיל, למרות שאחת המערכות הגדולות והחשובות במדינה צולעת צליעה קשה.
בעולם נורמלי כבר בחודש אפריל מיטב המוחות היו מקדישים את מרצם לטובת מודל דינאמי עבור מערכת החינוך. אבל בתי הספר קיבלו הנחיות פחות משבועיים לפני פתיחת השנה. יפה בן דויד אסרה על המורים והגננות להיערך מראש בשם החופש הקדוש. והאוטונומיה המבורכת שניתנה למנהלים לא הגיעה יחד עם סל כלים מספק.
מה אפשר היה לעשות? להורות למורים ולמורות לקיים את ההכנה לשנת הלימודים בקפסולות ולדבוק בהן גם בתוך בית הספר - כך מורה לא פוסל כיתות שלמות; לפרסם לפי מה מחליטים האם לבודד כיתה שלמה, וכיצד, אם בכלל, המסכות מצמצמות בידודים; לתחזק ולאמן את הלמידה מרחוק גם בכיתות הנמוכות על מנת להיערך ליום פקודה בו יהיה סגר או חלילה בידוד כיתתי; לייצר מודלים של "לומדים עצמאיים", בהם כבר מכיתה א' מתרגלים עם הילדים אפשרות ללמידה אחרת, שאינה פרונטלית.
הקורונה יכולה להיות הזדמנות פז לשדרוג מערכת גדולה ומסורבלת – להתאים את הצרכים ללומד ולא ללוח השעות או למסגרת הקשיחה של 37 תלמידים בכיתה. אבל מערכת החינוך היא כמו הטיטאניק – עצומה, יקרה, ולא מצליחה לסטות גם כשיש מולה קרחון ענק. ההזדמנות הפכה למלכודת. במקום לקפוץ על הגל, התלמידים והצוותים קורסים תחתיו. במקומות שבהם יש צוותים חזקים, הם אולי יצליחו לחולל שינוי משמעותי, אבל ברוב המקומות מנסים לשרוד את מחר בבוקר, לא יותר מזה.
וגם הפעם, מי שביכולתו יעניק לילדיו העשרה באופן פרטי, יעבוד מרחוק על מנת להשגיח על הלומדים הצעירים וימנף את המגפה ללמידה היברידית ויצירתית. ומי שלא? את הסוף כולם יודעים.
  • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com