1 צפייה בגלריה
יהונתן גפן
יהונתן גפן
יהונתן גפן
(ללא)
"העולם משתנה מיום ליום, לא יודע אם אתם בוכים מזה או צוחקים. בונים מגדלי שחקים עד שכבר אין מקום לשחקים, אבל איפה הילדים משחקים?" (קט סטיבנס)
זהו ערב חג הפורים. כמי שבורח כל חייו משמחת חגים פתאומית, אני דווקא זוכר במעומעם שבילדותי בכפר זה היה אירוע די חביב, כשכל הבנים התחפשו לקאובוי או לשוטר, והבנות לחיילת או למלכת אסתר. אבל כיום ממש לא אכפת לי שסוגרים אותנו בחג, אבל אני בהחלט חושב על הילדים. גם את השמחה הקטנה והמטופשת הזאת לקחנו מהם.
כל אמא ואבא יודעים, ולא מדברים על זה כמעט: האם זה היה בעצם אכזרי להביא ילדים לעולם אלים ואכזר שכזה? אבל הם כבר פה, וכל מה שנשאר לנו לעשות זה לגונן עליהם, לאהוב אותם, ולנסות להסתיר מהם את המציאות, ובדרך כלל זה ממש לא מצליח.
כשאלתרמן כתב ב"אל תתנו להם רובים" את השורה הקשה: "אמא צעקה: מדוע התחבאת? למה זה ילדי חבשת מסכה?" - הוא התכוון לחיילים בשוחות במלחמת העולם הראשונה, לא לילדים קטנים בשנת 2021.
אני רואה אותם בגנים ובחצרות הבתים במושב: כשהכל סגור וחשוך, איפה ישחקו הילדים? אבל הם מתעקשים, הם קופצים על טרמפולינות, רוכבים על אופניים, בועטים בכדורים, אחרי שהם היו סגורים בחדרים עם לימודי הזום המטופשים שלהם, בבית שלהם שהפך לכלא, וגם בבתים העניים והמרודים ביותר, מנסים ההורים, בשארית כוחותיהם הכלים, למזוג לחייהם הכל כך צעירים ומבולבלים סדר, תקווה וחיבוק מנחם.
אני זוכר היטב גם את הפעם הראשונה שבה שני ילדיי הבוגרים נעצבו לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, וגם אז היה לנו קשה עם זה. מה קרה פתאום? איפה טעינו?
ילדים בני 6 ו-8 במסכות. אין מראה עצוב מזה, מלבד אולי מראה העיניים הפקוחות בתהייה מעל המסכה, והעיניים תמיד עצובות. אני בטוח שכל אמא ואבא זוכרים את זה: הפעם הראשונה שבה הם ראו את הילד שלהם עצוב, והשאלה האיומה: למה?
לא אשכח את הרגע שבו בתי הצעירה הייתה עצובה בפעם הראשונה. היא הייתה בת שלוש, נאהבת ומטופלת, נטולת דאגות ויפה, ובדרך כלל שמחה וצחקנית, אז מאיפה בא פתאום המבט העצוב הזה? "אולי יש לה גזים?", מציעה האמא. אני מנסה להצחיק אותה ועושה כל מיני פרצופים מגוחכים. אבל זה לא משמח אותה. הילדה עצובה. וזאת הפעם הראשונה, ואתה חסר אונים. ועם כל הפרצופים המטופשים שלך גם אתה נהיה עגום.
אני זוכר היטב גם את הפעם הראשונה שבה שני ילדיי הבוגרים נעצבו לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, וגם אז היה לנו קשה עם זה. מה קרה פתאום? איפה טעינו?
ברגע כזה כתבתי את "הילדה הכי יפה בגן" על בתי הבכורה, כשהיא הייתה בת חמש וחצי. את הכי יפה בעולם, הכי חכמה והכי הכי, אז מאיפה הבאת לי עכשיו את המבט הנוגה הזה? האם זה היה הרגע שבו היא זיהתה את העולם שאליו הולדנו אותה? האם זה לתמיד? האם זה יתפתח בגלל הגנטיקה יימח שמה למלנכוליה של אבא שלה?
הילדים בעת הנוראית הזאת גדלים לחוסר ודאות ודיכאון שאנו עדיין לא משערים את ממדיו. מבולבלים, מוגבלים, ומשועבדים להנחיות לא ברורות שמשתנות בכל יום, וזה נראה כאילו שדדו להם את הילדות. ואולי גם את העתיד.
ילדים נפלאים, שברגע אחד נלקח מהם עולמם המתוק. ואת החופש והאהבה אי אפשר ללמוד מרחוק.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com