ארכיון. נתניהו עם ביידןארכיון. נתניהו עם ביידן
ארכיון. נתניהו עם ביידן
(צילום: אלי מנדלבאום)
לפני שנים אחדות חיפשו לי בכנסת איזו ועדה קטנה, ועדת משנה שלא תזיק אבל תספק לי תעסוקה. "מה דעתך על ועדת משנה לתכנון לאומי?", הציע לי יצחק (בוז'י) הרצוג. דווקא אהבתי. תכנון לאומי הוא משימה כבדה ומורכבת ומבט קדימה הוא תמיד חשוב ומלא התרגשות. הסכמתי.
בוז'י עשה את המהלכים הפוליטיים ו-ועדת החוץ והביטחון התעשרה בוועדת משנה חדשה. ניגשתי מהר לעבודה, ושמואל לטקו, המנהל הנמרץ של הוועדה, הציע שורת נושאים ואורחים, אבל אחרי שתי פגישות - הפסקנו.
מה קרה? שאלתי. כלום, השיב לי לטקו, סיימנו, אין יותר, הסתיימו חיי הוועדה. למה? כי ישראל לא חושבת קדימה. היא יודעת להתעסק בשוטף, במיידי, בדחוף, ואת מה שניתן לדחות - נדחה, כי הרי לכל שבוע יש את השבוע הבא. וזה ממשיך עד שהמבט קדימה נעשה קצר, כאורך האף בערך. בבחינת בואו נעבור את מחר. מחרתיים? מישהו אחר כבר ידאג.
למה אני מספר את זה?
בעוד שבועיים פחות יום ייערכו הבחירות בארה"ב. האמריקנים יבחרו נשיא, שליש מהסנאט, את כל בית הנבחרים ועמם עוד אלפי בעלי תפקידים אחרים. לפי התחזית - הזהירה מאוד כפי שמחויב לציין - הפער בין המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן לבין הנשיא המכהן דונלד טראמפ גדול משהיה בין הילרי קלינטון לבין טראמפ ב-2016, והוא לא מתכווץ. קשה לראות שינוי מהיר שיתחולל בזמן הקצר שנותר.
אכן, טראמפ הוא נשיא אוהד, וכאמור אולי עוד יהיה וכך ייזכר, אבל בינואר הקרוב, או לכל היותר בסיבוב הבא, יבוא נשיא אחר. האם אנחנו ערוכים ליום זה?
העימות הקרוב יהיה מכריע, אבל אם ביידן לא ייכשל בגדול - סיכוייו טובים משל טראמפ. וזה אומר: מהפך. כאן מגיע הרגע שישראל צריכה לשאול את עצמה כיצד היא נערכה לרגע הלא בלתי סביר הזה, או שמא להודות בפני עצמה: לא נערכתי כלל.
אכן, טראמפ הוא נשיא אוהד, וכאמור אולי עוד יהיה וכך ייזכר, אבל בינואר הקרוב, או לכל היותר בסיבוב הבא, יבוא נשיא אחר. האם אנחנו ערוכים ליום זה? מי עוסק בתכנון הלאומי לעוד 20-15 שנה?
מבט מקרוב מלמד שישראל זנחה את המפלגה הדמוקרטית. שילוב הידיים עם טראמפ, עם הרפובליקנים ועם האוונגליסטים, תומכיהם המובהקים (ע"ע הטקס המופרך של חנוכת השגרירות האמריקנית בירושלים), בא על חשבון הקשר ההדוק עם המפלגה הדמוקרטית, עם הכוחות המגוונים בה, כולל העילית האקדמית, ארגוני העובדים, אוכלוסיית המיעוטים - ולבסוף כמובן הקהילה היהודית.
כל הקלפים הונחו בצד אחד. הרצון לראות הישגים מיידיים, משתלמים, בא על חשבון הראייה ארוכת הטווח. בשיחות שקטות ואף בגלוי הצביעו מנהיגי הקהילה היהודית על הסטייה מהמדיניות המסורתית של תמיכה דו-מפלגתית. ממשלת ישראל התעלמה.
תהום נחצתה בין ישראל לבין הקהילה היהודית הגדולה, המבוססת ובעלת ההשפעה הרבה ביותר בעולם. אוזנינו נאטמו לבקשותיהם ולתחינותיהם להתחשב בהם. פעם בענייני הכותל או הגיור (כיום כבר לא צריך להבהיר להם איך מתקבלות החלטות בישראל ומי קובע), ופעם על רקע מהלכי ישראל בזירה האמריקנית. הקירבה היתרה לרפובליקנים ולאוונגליסטים הבהילה אותם. אין אלה ערכיהם, אין אלה מחשבותיהם ואין אלה נבחריהם.
הקהילה היהודית הייתה תמיד ברובה הגדול דמוקרטית וכך תהיה גם בבחירות האלה. היא פרסה את הגשר שעליו התנהלו יחסי ישראל ארה"ב. עם שתי המפלגות, אגב. תמיד היו מקורבים וקרובים שהשכילו לטוות את החיבורים החשובים, והידידות והקירבה נשמרו עם הבית הלבן ובתי המחוקקים. זה היה צו ברזל. ישראל הייתה קונצנזואלית. לא עוד.
עכשיו, בפתח השינוי הגדול שמסתמן באמריקה, תישא ישראל עיניים לקהילה היהודית. "היא כבר תדע לסדר", נהוג לומר. אבל אני לא בטוח עוד. בפרפראזה על השיר, כל העולם כולו גשר צר מאוד, אבל הגשר בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב, חברים, צר מדי.
  • ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מטעם המכון ללימודי ישראל. בעבר היה ח"כ ודובר צה"ל. כיהן בתפקידים דיפלומטיים בארה"ב והיה סגן נשיא בכיר ב"איחוד הקהילות היהודיות" בצפון אמריקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com