האב ברוך בן יגאל מגיב להחלטת השופטים
(מתוך עמוד הפייסבוק של ברוך בן יגאל)

רוב המדינה התרעמה אתמול (יום ב') על פסק הדין שמנע את הרס בית המחבל שרצח את לוחם גולני עמית בן יגאל ז"ל, ואני כמובן מזדהה עם כל ביטויי הזעם והתסכול בעניין הזה. כשהרים המחבל את גוש האבן והשליך אותו בקור רוח על הקורבן, הוא היה רגוע – לפחות באשר למה שהמעשה שלו יגרום למשפחה שלו.
כי בשורה התחתונה, הוא ידע שרע לא יאונה להם. הוא ידע שאם ייתפס הוא יהפוך לאסיר יוקרתי, הרשות הפלסטינית תצ'פר את המשפחה שלו במשכורת חודשית, ושיש סיכוי לא רע שאת הבית שלה היא לא תאבד. כי החוק הישראלי מותיר מרחב פרשני לא מבוטל בעניין הזה, והריסת בית משפחת מחבלים היא לא clear cut.
ההחלטה על הריסת בתי מחבלים נתונה לצבא. עד כאן הגיוני ונכון. אני משוכנעת שאדם יחשוב יותר מפעמיים-שלוש אם יידע שהמעשה שלו יגרור את השלכת אשתו וילדיו לרחוב. הבעיה היא שהחלטת הצבא יכולה להיפסל בבתי המשפט, ועמדתם בסוגיה הזו היא מרוסנת. היו המון דיונים בעניין הזה ובדרך כלל עמדת בית המשפט היא שיש להרוס אם הוכחה זיקה של המשפחה למעשה הפיגוע. אפילו די בידיעה מוקדמת על כוונת הפיגוע כדי שבית המשפט יאשר להרוס את הבית (או, אם מדובר בבניין מגורים, לאטום את דירת משפחת המחבל).
אבל אם לא ניתן להוכיח שלמישהו במשפחה הייתה ידיעה מוקדמת על כוונת הפיגוע, שלא לדבר על סיוע אקטיבי, בדרך כלל בתי המשפט נטו להימנע מהרס דירת חפים מפשע.
וזה לא הגיוני בשום מקרה. צריך להרוס את בית המשפחה באופן מיידי וללא שיקול דעת בכלל. כי, כמו שאמר אביו של עמית ז"ל, ברוך בן יגאל, באופן כל כך יפה, עצוב ומדויק: "אני לא מחפש נקמה, אלא הרתעה. ואין בהחלטה הזו הרתעה".
אני משוכנעת שעמדת מערכת הביטחון לגבי האפקטיביות של הרס בתי מחבלים נכונה. שר הביטחון בני גנץ אמר אתמול ש"הריסת בתים לצורכי הרתעה היא כלי חשוב במלחמה בטרור", ופנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיגיש לביהמ"ש בקשה לדיון נוסף. זה בסדר, אבל אני אומרת: כל זה מיותר. יש מענה פשוט והגיוני הרבה יותר: חוק.
חוק פשוט, קצר, אולי אכזרי, אבל יעיל: בתי מחבלים ייהרסו בכל מקרה, ובלא קשר לקיומה או היעדרה של זיקה של המשפחה לפיגוע. חד וחלק. בלי שיקול דעת, בלא רחמים.
עמית בן יגאלעמית בן יגאל
עמית בן יגאל ז"ל
אז כל מיני פוליטיקאים בגרוש וחצי מייללים ומשמיצים את בית המשפט, וגם ראש הממשלה מצהיר שהמדיניות שלו היא הרס בתי מחבלים. יופי טופי. אז מה כולכם מקשקשים כל כך הרבה? מי מנע מכם עד כה לחוקק חוק פשוט וברור בעניין הזה? ואם זו העמדה שלכם – תפעלו בהתאם. בשביל זה יש פרלמנט.
ברור שבעידן הסופר-פוליטי הזה טובה בעיניכם כל עילה להתגולל על בית המשפט, אבל מי שלא עושה כאן את העבודה שלו אלה אתם, היעני-מחוקקים. ודווקא בית המשפט – שכאמור ממש לא התלהבתי מפסיקתו - עשה את העבודה שלו בהתאם לחוק שאתם חוקקתם.
הדיון שם היה רציני. השופטת יעל וילנר, בדעת מיעוט לדאבוני, אמרה שהריסת בתי מחבלים כאמצעי הרתעתי מפני ביצוע עוד פיגועים היא "הכרח בל יגונה על אף הקושי שבפגיעה בבני משפחה לא מעורבים". השופט קרא, לעומתה, השתמש בביטוי שמופיע כמה פעמים בתנ"ך ואמר "איש בעוונו יישא ואיש בחטאו יומת", וציין שפגיעה בחפים מפשע זו ענישה קולקטיבית.
מוסרית – הוא אולי צודק. אבל מבחינה ביטחונית והרתעתית – לא. מחבל שעומד לבצע פיגוע הוא פצצה מתקתקת, ופצצות מתקתקות יש לעצור בכל אמצעי. אם אופציית הרס בית המשפחה שלו היא אמצעי שכזה – צריך להפעילו. ואם החוק מותיר שיקול דעת בעניין הזה – למפקדי צבא או לשופטים - יואילו הפוליטיקאים הברברנים ויחוקקו כך ששיקול הדעת לא יתאפשר. נקודה.
הגיע הזמן שבמקום ללרלר את עצמם לדעת, יגישו הפוליטיקאים הצעת חוק פשוטה ממש: מחבל שיפגע בישראלים - ביתו ייהרס בלי קשר לבני המשפחה המתגוררים בו. גורף וללא יכולת ערעור. ככה פשוט. וידע כל מחבל שאם הוא מתיר את דמנו בני משפחתו יושלכו לרחוב.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com