(כתבתה של הדר גיל-עד | צילום: ניצן דרור)
בימוי: אסף קוזין, צילום: ניצן דרור, עריכת וידאו: אורי סתו
יום חמישי בערב במקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן של משרד הרווחה וויצו, וריח החלות לשבת כבר ממלא את החלל. יין תירוש נמזג לכוסות חד-פעמיות מפלסטיק והחיוכים של הילדים מלאי ההתרגשות מטקס קבלת השבת לא מאפשרים לאף אחד מאיתנו להישאר אדיש.
אני מסתכלת על רגעי הנחת שחוות האמהות שנמצאות סביבי. אחרי הגיהינום שעברו הן נאחזות בכל רגע כזה בשיניים. חודשים חלפו מאז נאלצו לעקור את עצמן ואת ילדיהן מכל מה שמוכר להן ולברוח לפה, למקלט, שהוא הרבה בית, אבל גם קצת כלא. שיש בו הרבה רוגע, אבל גם לא מעט רעש. את כל הזמן מוקפת באנשים, אבל לא פעם מרגישה לבד. מקום שבו את סוף-סוף לא צריכה לפחד, אבל את מבועתת מהזיכרונות שרודפים אותך.
יום שלם ביליתי שם עם הנשים האמיצות הללו, שנמצאות שנות אור מהמקום שבו דמיינו את חייהן אך עדיין מעריכות ומוקירות כל רגע. נשים שהפכו בעל כורחן למשפחה אחת גדולה.

"לחיות בשביל לשרוד"

תיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכותתיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכות
"הוא אמר לי שאם אני לא יורדת מהאוטו אז הוא הורג אותי"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
תשע בבוקר במקלט, ושקט מחריש אוזניים ממלא את החלל. רוב הנשים הלכו לעבודה, והילדים למסגרות החינוך. על גג המקלט אני פוגשת את אגם בת ה-27, שלמרות גילה הצעיר כבר הספיקה לעבור שבעה מדורי גיהינום, ואחרי שנים של אלימות קשה הצליחה לברוח על חייה.
"הוא היה אובססיבי כלפיי", היא משחזרת, "הוא היה הולך אחריי לכל מקום, נועל אותי בחדר למשך ימים, היה שובר לי אצבעות בידיים והייתי מקבעת אותן בעצמי בעזרת סרגל שהיה לי בבית". במשך יותר משלוש שנים היא חיה כך, בכאב ובפחד, מרחיקה את כל מי שקרוב אליה, רק שלא יידעו. "ראיתי את מלאך המוות כל יום מעל המיטה.
"זו הייתה הנקודה שהחלטתי לעזוב. הוא היה נועל אותי, מחביא לי את המפתחות, שובר לי את הטלפון כדי שלא אוכל לתקשר עם ההורים שלי. יום לפני שברחתי הוא השכיב אותי על הרצפה והמכות היו ממש קשות. הפנים שלי היו נפוחות, כל הגוף שלי היה נפוח. ההורים שלי הרגישו שמשהו לא בסדר והתעקשו לראות אותי, הם הצילו את חיי".
תיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכותתיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
תיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכותתיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכות
"הוא היה משתמש בילדים כדי לאיים עלי"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בתיאום עם גורמי רווחה אגם הוברחה למקלט, ומאז היא פה. "הוא אמר לי שאם אני לא יורדת מהאוטו אז הוא הורג אותי", היא משחזרת את רגעי הבריחה. "זה לא הוגן שאני הקורבן ואני צריכה להסתתר ולברוח והוא בחוץ חופשי וחי חיים רגילים. הגעתי למקלט בלי כלום, רק הבגדים שעליי, הייתי קצת בהלם אבל הסביבה מאוד חמה, עוטפת. את לא מרגישה פה לבד אף פעם. יש לי כאן עובדת סוציאלית, קבוצה טיפולית, עוזרים לי. המקום הזה מצמיח לי כנפיים. בגלל שכולנו עברנו את אותו הדבר אז באמת אנחנו מתחברות כמו משפחה".
"הנשים שמגיעות לפה בורחות מכאוס מאוד גדול בבית. הן חיות בשביל לשרוד, נמצאות בפחד נוראי, ברמה שהן לא יודעות אם הן יקומו בבוקר. אלו נשים שנמצאות בסיכון מאוד גבוה", מסבירה לנו רינת לאון לנגה, מנהלת המקלט.
"אלו 12 נשים שחיות יחד, שזה לא תמיד פשוט, אבל יש בזה גם המון קסם. הן עזבו הכל בבת אחת, זה מאוד קשה. זה להגיע לפה ולהשאיר הכל מאחור. להגיע ולדעת שהן לא יכולות לחזור. זה לעזוב את הדברים הכי בסיסיים ואישיים - בגדים, בובות של הילדים, תכשיטים שהן קיבלו בירושה - ולמצוא את עצמך חיה עם שלושה ילדים בחדר אחד. זה צעד אמיץ מאוד לקום וללכת, והוא לא פשוט בכלל. המטרה שלנו היא לתת להן את כל הכלים כדי שיסיימו את התהליך ולא יחזרו למערכת היחסים שממנה ברחו".
תיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכותתיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכות
"לא היה לי לאן ללכת. לא ידעתי שיש את המקום הזה שאני יכולה לברוח אליו"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
זמן קצר לאחר מכן אני פוגשת את בת אל עם בנה הקטן בן החודשיים, שאותו היא ילדה בזמן שכבר שהתה במקלט. לא קל לה להתמודד עם כל האתגרים של אמא צעירה בתנאים הללו, אבל היא מודה לאלוהים בכל יום ששרדה כדי להיות שם בשביל הבן שלה. "סבלתי הרבה", היא מספרת בכאב. "אלימות פיזית, קללות. לא הייתה לי ברירה, לא היה לי לאן ללכת.
"לא ידעתי שיש את המקום הזה שאני יכולה לברוח אליו. היה לי קשה כשהגעתי לפה, הרגשתי לבד, רציתי לחזור לבעלי, אלו היו המחשבות שלי. אבל קיבלתי כאן המון עזרה, אם לא היה את המקום הזה אני לא יודעת אם הייתי יולדת. אנחנו ממש כמו משפחה, דואגים לי ועוזרים לי עם התינוק, אבל עדיין זה לא הוגן שאנחנו פה במקום הזה וכל הגברים ממשיכים את החיים שלהם. אני חושבת שלכולנו זה מפריע".
תיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכותתיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכות
כשהאלימות הגיעה גם לילדים אז החלטתי שאני צריכה לברוח"
(צילום: אלכס קולומויסקי)

"פחדתי להתלונן במשטרה"

שעות אחר הצהריים, החלל הריק מתחיל להתמלא והשקט מתחלף בקולות משחק של ילדים. אני פוגשת את אילנית ושני ילדיה. "במשך שנים חוויתי אלימות פיזית, מינית ונפשית מצד בעלי", היא מספרת לנו. "אבל כשהאלימות הגיעה גם לילדים אז החלטתי שאני צריכה לברוח. בהתחלה זה היה מכות כמה פעמים בשבוע, וכל הזמן איומים וקללות. הוא היה משתמש בילדים כדי לאיים עליי. לפעמים חוטף אותם, לפעמים מרביץ להם בשביל להזיק לי".
אילנית מספרת שלמרות הכל היא פחדה לעזוב. "פחדתי כי אני יודעת שבהרבה מקרים כשאישה מתלוננת הבעל בכלל לא נעצר. פחדתי שיחקרו אותו, והוא ישתחרר ויבוא לרצוח אותי. לא היה לי לאן ללכת. יום אחד אחרי שהוא יצא מהבית התקשרתי למשטרה ושאלתי מה עושים במקרה שהבעל מאוד אלים ואני מפחדת להישאר בבית. בתוך כמה דקות הייתה ניידת מתחת לבית. הם אמרו לי שיש לי חמש דקות לארוז ולרדת למטה".
תיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכותתיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכות
"רוצה חיים שקטים לי ולילדים"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
איך הילדים מסתגלים למציאות החדשה? "הילדים הרבה יותר רגועים היום מבתקופה שהם חיו בבית. לילדה הגדולה היה מאוד קשה. היא כנראה כעסה עליי שהוצאתי אותה מהבית ואת כל המילים שהיא למדה מאבא שלה היא הייתה מוציאה עליי. בסוף היא הבינה שזה לטובתה.
"אנחנו לא מדברים על זה הרבה, אבל הם מזכירים לי מדי פעם שאבא היה מרביץ ושובר דברים בבית. זה כואב לי לשמוע את זה ואני כל הזמן מקווה שהם ישכחו את הכל מתישהו, אבל אז אני מגלה שזה עדיין טרי אצלם בזיכרון. מקווה שהם לא יחוו את זה שוב. אני רוצה חיים שקטים. אני רוצה שיהיה לנו בית, לי ולילדים, אני רוצה שהילדים ילכו למסגרות, למצוא עבודה טובה ולהמשיך לבנות את החיים שלנו".
תיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכותתיעוד מיוחד: יום במקלט לנשים מוכות
"ההחלטה להיכנס למקלט היא אחת ההחלטות הקשות והמורכבת"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"ההחלטה להיכנס למקלט היא אחת ההחלטות הקשות והמורכבות שיש לאישה לקבל - היא אמנם מצילה את חייה ואת חיי ילדיה, אך המשמעות של ההחלטה הזאת היא ויתור מוחלט על החיים שהיו להם, על מקום העבודה ועל כל סביבת החיים המוכרת", מסבירה אניטה פרידמן, יו"ר ויצו. "היא נאלצת לעקור את ילדיה ממוסדות החינוך ולהתנתק ממשפחתה ומכל מכריה.
"לא רק שהאישה נפגעה מהאלימות שהופנתה כלפיה, אלא שהיא וילדיה גם נאלצים לשלם את מחיר האלימות ולבודד את עצמם, במקום שיבודדו את הגבר האלים. המדינה צריכה לשנות את המשוואה - להקים מסגרות מקבילות לגברים אלימים ולהרחיקם מהנשים כל עוד הם ברמת מסוכנות גבוהה. זה כמובן חייב להיות תוך קידום טיפול בגברים האלימים ובגיוסם לטיפול".
"מה שהקורונה עשתה הוא לסגור אנשים בבתים. אלימות נגד נשים ובכלל היא רעה חולה מזמן, אבל הקורונה גרמה לזה שלנשים אין לאן לברוח", מוסיפה מיכל חנוך אחדות, המפקחת על המעונות לנשים נפגעות אלימות וילדיהן מטעם משרד העבודה והרווחה.
"אנשים יושבים בבית במתח, ללא עבודה וללא פרנסה, מה שמאוד מגביר את האלימות. יש 15 מקלטים בארץ בפריסה ארצית, המקלט הוא מרחב טיפולי על כל המשתמע מכך, הוא בית, ויש פה צוות מגוון שמסייע לאישה ונותן לה את הרשת והכלים שדרכם היא יכולה להכיל את המשבר. זה בית לנשים אמיצות, כל אישה שמגיעה לפה היא אישה אמיצה שמעבר לזה שהיא מגינה על עצמה, היא בעצם לוקחת לעצמה פסק זמן ומשקמת את עצמה".