(צילום: חורחה נובמינסקי/לע"מ, נדב אבס)
נכון לרגע זה, יש תשובה אחת ברורה לגמרי, נהירה, מוחלטת וחד-משמעית לשאלה מה הולך לקרות בחגים הבאים עלינו לטובה בעוד שבועיים ויומיים בדיוק. וכמו בתוכניות ריאליטי רגע לפני ההדחה, נאמר כך: התשובה היא - שיהיה סגר בגלל הקורונה. או שלא. או שכן ולא. או שאולי, או שתלוי באיזו שעה מדובר. כלומר, אפשרי לגמרי שיום לפני יוחלט על סגר, שבמטה קסמים יבוטל בשישי בצהריים, שלוש שעות לפני החג. או להפך. וההחלטה החד-משמעית הזו תקפה לא רק לראש השנה אלא גם בכל הנוגע ליום הכיפורים ולסוכות.
ואיך אני יודעת שכך יהיה? מניסיון החודשים האחרונים. הפארסה של אתמול סביב שאלת פתיחת שנת הלימודים בערים האדומות, כפי שאוהבים להגדירן במטה הקורונה, היא עוד דוגמה לדייסה שמקבלי ההחלטות במקומותינו הקדיחו. שלחו בערב את הילדים הנרגשים למיטות כדי שיתעוררו בבוקר לשמוע שאין להם שום סיבה לצאת מהמיטה מאחר שקצת לפני חצות הוחלט שאין לימודים. וכל זה כשאיש מהחתומים על המופע הלולייני הזה אינו יודע להסביר מה בדיוק נודע להם, מה גילו ומה הבינו באותן השעות שבין ההשכבה הנרגשת לפרסום ההחלטה.
כלומר, מה בדיוק הם לא ידעו שבוע קודם, או נאמר שלושה ימים קודם, או נגיד יום קודם. ועל הדרך גם להסביר לנו איך זה קורה פעם אחר פעם אחר פעם. איך זה שבמארס הם מודיעים לכולנו שמרכזי קניות פתוחים, וכשהדוכנים בשווקים מתמלאים, מבהירים שהם לא ברשימה. איך זה שביוני לא ברור אם סוגרים מוסד חינוכי שמתגלה בו חולה אחד, כדברי שר החינוך, או צריך שלושה חולים כדברי ד"ר סדצקי. או שביולי הם מודיעים על פתיחת מסעדות, וכשהמקררים עמוסים, מודיעים על סגירתן, וכשהמסעדנים זורקים את הבשרים לפח ושולחים את העובדים הביתה, מודיעים על פתיחתן.
והקרקס כמובן לא נגמר שם. הוא ממשיך עם הודעות סותרות בנוגע להפעלתה המחודשת של תנועת הרכבות. עם ההוראה המרנינה שהאוטובוסים יחזרו לפעול אבל עם חלונות פתוחים, כשלא ברור מתי איש מהם נסע באוטובוס כדי לגלות שבחלקם אי-אפשר לפתוח חלונות. או ההנחיות המבולבלות באשר לשהייה בבריכות ובחופי הים, כן סוף שבוע, לא סוף שבוע, ואם לא די בכך, אז יוצאת הנחיה שכן חוף ים, אבל בריחוק.
סליחה? ים? ריחוק? וכל זה כשהנתונים מלמדים שההדבקה בחופים ובבריכות נעה סביב 0.2%. ועוד לא דיברנו על הפארקים וההגבלה של 100 מטר, וכיוצא באלו.
וכך, אחרי שכל זה כבר ידוע, השאלה המתבקשת היא: למה? האם יכול להיות שמישהו שם, במטה הקורונה, חשב שיום לפני התחלת שנת הלימודים יתחולל נס והעקומה תתהפך עלינו, תתיישר או תצנח? האם יכול להיות שמדובר כאן במאבקי כוח שמוכרעים בשנייה האחרונה, רגע לפני שהשופט מכריז שנגמר הזמן? האם זה סתם, איך לומר, בלגן מקומי חסר חן וטעם? והעיקר – מה אפשר לעשות כדי שנדע, נגיד שבוע מראש, מה הולך לקרות בחגים: כן סגר, לא סגר?
כדי שפעם אחת אפשר יהיה להיערך מראש ולא לחכות שהפיאסקו הזה ייפול על ראשינו רגע אחרי שקנינו דגים לארוחת חג של 15 איש, או להפך – רגע אחרי שוויתרנו על קניית הדגים.
  • אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com