"שמענו את הצרחות. היא התקשרה וצעקה, 'אבא, אמא, הוא הורג אותי, הוא לא נותן לי ללכת, הצילו!' אז התקשרנו למשטרה", כך סיפרו הוריה של האישה בת ה-31 ממצפה רמון שבעלה הכה אותה באגרופיו, חבט בראשה במערוך ודקר אותה בסכין. אבל האישה הצעירה, שבינתיים שבה להכרתה בבית החולים סורוקה, צעקה "הצילו" עוד הרבה לפני שיחת הטלפון המבעיתה בערב החג. זה היה בשנה שעברה, בתחנת המשטרה בתל אביב, כשהגישה תלונה על אלימות מצד בעלה.
ועכשיו לחידת היגיון: אם האישה הגישה תלונה בתל אביב, איך ייתכן שהזוג אינו מוכר לרווחה במצפה רמון? התשובה אינה טמונה בריחוק הגיאוגרפי, אלא בכשל המערכתי העמוק של היעדר סנכרון בין המערכות – רווחה, ביטחון פנים, מערכת המשפט.
אם היה מתקיים הסנכרון הקריטי, כפי שנדרש גם בתוכנית למניעת אלימות מ-2017 שעדיין לא תוקצבה, לא היה מתאפשר מצב שבמסגרתו מוגשת תלונה על אלימות במשפחה במשטרה, אבל אף אחד ברווחה לא מודע לה ולא עוקב אחריה. מדוע חובה לעקוב? כי התלונה במשטרה היא פעילות קצה במציאות עקובה מסבל ומסימנים כחולים.
כי כשאישה מחליטה סוף-סוף לקום ולהתלונן, זה אחרי מקרים רבים מאוד שבהם ניטלה ממנה חירותה, או שהיא חטפה אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף. וכיוון שכך, מישהו אמור להבין שאין המדובר בגיפט קארד לחגים, אלא בדפוס יומיומי שצריך לעקוב אחריו באמצעות פרוז'קטור, ולא להניח לו לנשור אל תהום ה"יהיה בסדר".
כי לא יהיה בסדר: מי שהרביץ פעם אחת, ירביץ גם בפעם השנייה והשלישית. לכן, בתחנות המשטרה חייבים לשרת כמה שיותר שוטרים ושוטרות שעוברים השתלמויות בזיהוי של הדפוס, ויידעו לקרוא את כל נורות האזהרה. ולכן קריטי שכל תלונה על אלימות במשפחה תועבר לרווחה, שתהיה חייבת לזמן את הזוג למעקב (ואגב, המעקב חיוני גם כאשר האישה מושכת את התלונה, כפי שאירע כאן, כיוון שהבעל הכריז על רצונו בשלום בית).
עלינו להבין שכל עוד המערכות לא ישלבו זרועות באופן הרמטי, ולא יצופפו את השורות, לא תיבנה חומת האש שתמנע את הרצח או את ניסיון הרצח הבא, ו-200 אלף נשים מוכות בישראל ימשיכו לשלם בחייהן ובאיכות חייהן.
מראש, תקופות החגים מועדות לפורענות כשמדובר באלימות במשפחה. תוסיפו את הדחיסות האפלה של סגר הקורונה ותבינו מדוע כעת יש חשיבות עליונה לנו, האזרחים, כשומרי הסף בזיהוי ובמניעת מצבים מסכני חיים. למזלה של הצעירה ממצפה רמון, שכונת המגורים ביישוב צפופה וקטנה והשכנים ששמעו את הצעקות לא ישבו מנגד, הזעיקו משטרה והצילו את חייה. אבל מה על נשים שהשכנים לא שומעים את זעקותיהן? או אלה שממשיכות להיחנק מבושה ונושאות את הגיהינום בשתיקה, אגרוף אחרי אגרוף?
חובה עלינו לפקוח עיניים ואוזניים ולדווח על כל התנהלות שנראית מחשידה, לא רק כאשר מתחילות זעקות השבר, אלא הרבה לפני: התערבות היא ערבות הדדית.
ויש גם חובה משמעותית שברצוני להאיר גם בפני נשים שחולקות את חייהן עם גבר קנאי שמונע מהן, למשל, להתרועע עם השכנים, כפי שדווח במקרה הזה: למדו את נורות האזהרה המעידות על התנהלות אובססיבית מצד בן הזוג וכאשר ברצונכן להיפרד ממנו, זכרו שמדובר במלחמה. למלחמה לא יוצאים לבד. קחו אתכן צבא של אנשי מקצוע שיסייע לכן להציל את חייכן.
- ענת לב אדלר היא סופרת ועיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
