מי שעבד מקרוב עם הנאשם, יודע ששני דברים הוא לא היה וגם לא יהיה: הוא לא מנהיג, הוא לא מנהל. מי שמכיר אותו מקרוב גם יודע שהוא חרטטן גדול.
הוא לעולם לא יהיה דוד בן-גוריון ז"ל, מנחם בגין ז"ל, יצחק רבין ז"ל או אריאל שרון ז"ל. לכל אחד מהם היו חסרונות והם עשו טעויות ולעיתים גם חמורות, אבל הם היו מנהיגים שידעו לקבל החלטות היסטוריות, לקחו אחריות, העניקו גיבוי, וברגע האמת הציבו את האינטרס הלאומי לפני האישי.
מה שכן, אי-אפשר לקחת לביבי את הקרדיט על הפטנט שרשם על אסטרטגיית "הכול חארטה". "הכול חארטה" זה המכנה המשותף לסיפורים שמלעיטים אותנו, כמו למשל: מדינת ישראל בין הטובות בעולם המערבי בהתמודדות עם הקורונה, מעולם מצבנו לא היה טוב יותר, יש הזדמנות היסטורית להחלת ריבונות - לא ניתן לה לחלוף, בני גנץ יהיה ראש ממשלה, השמאל אשם, הקרן החדשה אשמה ועוד...
אסטרטגיית "הכול חארטה" דוגלת בעוד פייק ניוז, בעוד זריעת שנאה, בהפיכת מערכת המשפט והפרקליטות לאויבי העם, בהמצאת תיאוריות קונספירציה ובהפצתן, ובמקביל בהאדרת סגולותיו הטרומיות של הנאשם: קוסם, גאון, ביטחוניסט ועוד.
מי שעבד צמוד אליו, מתקשה להאמין כי מדובר באותו אדם היסטרי, שבורח מהחלטות רוב ימיו ועסוק בהאדרת עצמו. אנשי "הבייס" של הליכוד, וכמובן שלהקת המעודדות בתקשורת, מסרבים לעכל את האמת האותנטית מחדרי חדרים שנתן אשל, מקורבם ואיש סודם של ביבי ושל שרה, חשף בהקלטות השיחות שלו על האופן שבו נתניהו ושלוחיו מחדירים את "אש התמיד" של השנאה בלבבות "הציבור הזה", "הלא-אשכנזי" של בוחריו: "בציבור הזה - אני קורא לו אפילו "הלא-אשכנזי" הזה... הצלחנו להטריף את ה... השנאה הזאת היא מה שמאחד... את המחנה שלנו...".
מי שעבד צמוד אליו, מתקשה להאמין כי מדובר באותו אדם היסטרי, שבורח מהחלטות רוב ימיו ועסוק בהאדרת עצמו

אני גם תוהה כיצד אנשי "הבייס" לא שואלים את עצמם איך זה שממשלות ימין ששלטו ב-‭40‬ השנה האחרונות לא פעלו לשינוי רדיקלי של המצב למענם? מדוע ממשלות הימין בראשות "הקוסם" מאז ‭ 2009‬לא פעלו לכך שנהיה מדינה שאין בה עוני? מדוע לא הציבו את קידום השכבות החלשות בראש מעייניהן? או מדוע "הקוסם המדומה" לא הצליח לפתור את משבר הדיור מאז‭ ?2011 ‬
התשובה לכך פשוטה: אם לא יהיו שכבות חלשות ואם לא תהיה שנאה, לא יהיה קיום למנהיגי "הכול חארטה". במילים אחרות - לא יהיה מי שיצביע עבורם.
המוציאים לפועל העיקריים של אסטרטגיית "הכול חארטה" הם מיקי "שלוש הכ"פים" זוהר, מירי "פתחנו לאט-לאט אבל מהר מדי" רגב, ואמיר "נאתגר את בג"ץ" אוחנה, נתן "הצלם" אשל, בתמיכת הביסמוטים, הריקלינים, ועם עבודת שטח של "אם תרצו", ולאחרונה הצטרפו שחקני הרכש הגזענים של "לה פמיליה". נבחרת מופלאה ללא ספק.
אולם ההיסטוריה אינה מתפתחת בצורה ליניארית. מגפת הקורונה הוציאה את האוויר החם מהבלון. יותר ויותר אזרחים מבינים שאין כאן גאון או קוסם. יש כאן פשוט נאשם בפלילים, שמנסה בכל אמצעי להציל את עצמו מבית המשפט המחוזי שבו יידרש להשיב לכתבי האישום החמורים. ומשום שאינו מנהיג של ממש ומכיוון שעסוק בלדאוג לעצמו, הוא הצליח להביא את המדינה למשבר חברתי-כלכלי חמור ביותר.
כבר מזמן ברור שלא מדובר במחלוקת אידיאולוגית בין ימין נבוב ושמאל שאינו קיים. אפילו לא מחלוקת בשאלת שתי מדינות לשני עמים. הפעם מדובר במשהו הרבה יותר עמוק ובסיסי. מדובר בבסיס קיומנו כעם וכחברה.
קיומו של עם וגם חוסנו מתחילים בתחושת זהות לאומית וחברתית משותפת. זו מורכבת מתחושת אחדות גורל בין שבטיו, מאמונה בצדקת הדרך וגם מהליכה אחרי מנהיגות ראויה ומאחדת המקרינה חזון ודוגמה אישית.
יובל דיסקיןיובל דיסקין
יובל דיסקין
לצערי, אנחנו הולכים ומאבדים את המכנה המשותף הבסיסי ביותר שלנו, משום שהמנהיגות העלובה שלנו עוסקת שנים בפילוג ובהחדרת שנאה, וגורמת נזק חמור לתחושת אחדות הגורל המשותפת שלנו. על כן המוחים אינם בעד השמאל ולא נגד הימין: רובם איבדו לחלוטין אמון לאחר מעשה הרמייה שלכחול לבן.
המחאה היא נגד הפוליטיקה הרקובה שהמציא היושב בבלפור. היא גם נגד מנהיג כושל, המעדיף את טובתו האישית על טובת העם, נעדר מילימטר של דוגמה אישית, המשסה את כולם בכולם. המחאה היא נגד נאשם בפלילים שעם עשרות מיליונים בנכסים ובבנק, ניסה ללא בושה, לסדר לעצמו בשיא משבר הקורונה הטבות מס ענקיות במקום לדאוג למיליון מובטלים שלא יודעים איך ומתי הם ישובו להתפרנס בכבוד.
כיצד נצא מהמשבר החברתי-כלכלי והמנהיגותי החמור הזה? האם נדע להתאחד או שהפילוג החמור יעמיק ויוביל לשפיכות דמים כפי שכבר אירע בעבר?
כאשר הנאשם בפלילים מנצח בעצמו על מקהלת מסיתים, הממציאים אויבים שאינם קיימים כמעט מדי יום ביומו, הולכים ומתרבים הסימנים לכך שזה יסתיים בהרבה יותר מדקירה של מפגין. על כך כבר התרעתי לאחר הנאום ההזוי של הנאשם בבית המשפט ביום פתיחת משפטו, שבו הציג את "תיאוריית הקשר" והצביע שמית על "הקושרים" נגדו.
ולמרות הכול, בתוך האפלה הזו, ניתן לחוש אופטימיות מסוימת מכך שבכיכר פריז בירושלים, על הגשרים ברחבי הארץ, בקיסריה, בגן צ'רלס קלור בתל אביב, יש כבר צעירים רבים שהחליטו לקחת אחריות ולהיאבק על עתידם לצד מבוגרים, אנשי שמאל ומרכז, ואפילו אנשי  ימין, דתיים-לאומיים וגם חרדים. ממש לא מספיק, אבל זה כבר לא רק "התל-אביבים", וזו בהחלט תופעה חדשה במחאה החברתית-פוליטית בישראל. שם בכיכרות ועל הגשרים טמונה התקווה לעתיד טוב יותר, ולהחזרת מדינת ישראל לדרך הישר אחרי שהפכה למעצמת “הכול חארטה” מייסודו של בנימין מיליקובסקי-נתניהו.