(צילום: AFP)
בסוף השנה ימלאו 100 שנים לתחילת מאורעות תר"פ ותרפ"א (1921-1920), שבעיני רבים מסמלים את הולדת התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית. חיכוכים בין תושבים ערבים למתיישבים יהודים התרחשו עוד קודם לכן, אולם האירועים נשאו אופי מיוחד: הם קודמו על ידי ערבים שחיו בישות גיאוגרפית נפרדת מיתר המרחב הערבי, שנשאה את השם פלסטין-א"י, והחלו לפתח זהות ייחודית, שעוצבה תוך כדי עימות עם שני אויבים מרכזיים – היישוב היהודי והמנדט הבריטי.
לא יימצאו פלסטינים רבים שיסכמו בחיוב את המאה האחרונה, והשנים האחרונות אף מחריפות את תחושת השפל הלאומי בקרבם: לצד התרחקות מחזון המדינה העצמאית מתמסד הפיצול הפנימי מבית, פוחת העניין האזורי והבינלאומי בעניינם, ובעיקר – מתערערים הנרטיבים שתמכו את עשייתם, ובראשם הדרישה כי נורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי או שינוי במעמד ירושלים יתממשו רק לאחר הסדרה.
ההידרדרות אינה כמובן רק תוצאה של ההתנהלות הפלסטינית. גם ישראל תרמה לסיבוך עמוק של המציאות – בין אם באמצעות התעלמות ארוכת שנים מבעיית הפלסטינים ובין אם בנקיטת עמדות שיצרו קיפאון עמוק במגעים עימם.
ההווה העגום מחייב תחקיר נוקב בקרב הפלסטינים לגבי דרכה ההיסטורית של תנועתם הלאומית. המאה החולפת הכילה דפוסים שחזרו על עצמם ומנעו מהפלסטינים לממש את יעדיהם, ובראשם גמישות מדינית מוגבלת וחוסר יכולת או רצון של ההנהגה הלאומית לקדם הכרעות שיחייבו את כלל הפלסטינים. תחת זאת, העדיפו חלק ניכר מהפלסטינים להיתלות שנים רבות באשליות.
המאה האחרונה הוכיחה כי שתי התנועות הלאומיות הנאבקות זו בזו, גם קשורות זו לזו, וכאשר האחת מידרדרת לתהום, השנייה אזוקה ברגלה אליה
מאה שנים לאחר לידתה, התנועה הלאומית הפלסטינית היא אחת היציבות בעולם הערבי. דווקא סביב אובדן המולדת והיעדר הריבונות התהוותה אחת הזהויות המגובשות במזרח התיכון. ואולם, זוהי תנועה לאומית שבמקום הצלחות מעשיות, מתפארת גם כיום בשימור "הסאבר והסומוד", קרי הסבלנות והעמידה האיתנה, חרף כל האסונות שניחתים עליה, ובלי יכולת להעניק מענה של ממש למצוקות ההווה של הפלסטינים.
ניתן אפוא לסכם את ההיסטוריה הפלסטינית כ"רצף של החמצות מפוארות": מדחיית תוכניות החלוקה, דרך ההיקלעות לעימותים מרים עם האחים הערבים, המאבקים החריפים מבית, בחירות מוטעות בבעלי ברית אזוריים, ועד לדחיית יוזמות מדיניות שהיו יכולות להעניק מענה לתביעה הפלסטינית לריבונות.
ההסכמים בין ישראל לאמירויות ולבחריין מציבים בפני הפלסטינים דילמה: האם להיוותר במאה ה-20, מצטופפים בצל סיסמאות המאבק והתביעה לצדק היסטורי, או להיכנס בשערי המאה ה-21, תוך מיקוד מאמץ במימוש יעד המדינה וביצוע הכרעות היסטוריות כואבות.
הפלסטינים – וגם היהודים – אינם נתבעים למחוק את זיכרון עברם, אלא ל"מסגרו" מחדש: מבסיס לשאיפה להשיב את הגלגל לאחור, לעבר זיכרון שמוסכם כי לא ישוב. זיכרון קולקטיבי מהדגם הזה מאפשר לנצור בערגה מחוזות מולדת היסטוריים שאינם עוד בבעלותך, מבלי לשעבד את היום-יום לצורך שחזור עולם העבר בשלמותו.
המצוקה האסטרטגית המחריפה של הפלסטינים לא יכולה לעורר שביעות רצון בישראל. נהפוך הוא. המאה האחרונה הוכיחה כי שתי התנועות הלאומיות הנאבקות זו בזו, גם קשורות זו לזו, וכאשר האחת מידרדרת לתהום, השנייה אזוקה ברגלה אליה. כיום שתי התנועות הלאומיות צועדות גם ללא תכנון ומודעות למציאות של "מדינה אחת", שאינה רעיון יצירתי לפתרון הסכסוך, אלא מתכונת להתנגשות רבת-עוצמה.
על שני העמים להיות ערים לדינמיקה הזאת, להבין את השלכותיה ולהכריע אם הם מוכנים לפסוע לעבר עתיד שכזה, לפני שיגיעו אל נקודת האל-חזור שבה הפרדה ביניהם לא תהיה אפשרית.
  • מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com