מתפללים בבני ברקמתפללים בבני ברק
מתפללים בבני ברק
(צילום: AFP)
השנה לא אצעד לבית הכנסת. גם אם הממשלה תתיר לפתוח אותם. השנה אקבל עליי אחריות אישית, אלבש לבן וארד אל החצר למטה לתפילת כל נדרי ולתפילת נעילה.

השנה אראה את כולם עטופי טליתות בחצרות הבתים רחוקים-רחוקים. כל אחד ואחת עם מחזור יום הכיפורים ביד, מתפלל בעוצמה בכאב ובבקשת רחמים. כל אחד ואחת יבקש על עצמו, על משפחתו, חבריו ואהוביו, מכל ליבו, לבד עם לב שבור והרבה כאב.
כל אחד ואחת יזעקו בזעקה גדולה את הגעגוע לבית הכנסת, להיכל, לספרי התורה ובדמעות נבקש, אנא הקב"ה, אפשר לנו לחזור אליהם בשנה הבאה.
כל אחד ואחת יצניע את בקשותיו ביום הכיפורים הזה ויבקש בריאות. רק בריאות. שנוכל לחזור לרגעים הקטנים, לראות את המבוגרים והילדים. לחבק ולנשק. להתרועע יחד ולהתכנס תחת הטלית בברכת הכהנים. רק את זה תן לנו הקב"ה, וכל השאר בונוס.
כן, השנה לא אצעד לבית הכנסת. בעיניים כלות ובלב דומע אתפלל מתחת לכיפת השמיים ואבקש על עם ישראל. אבקש שהתבונה תחזור לכל אחד ואחת מאיתנו ושנדע לקבל אחריות על עצמנו. שלא נטבע לתוך הר של שיפוט וביקורת. שנתחייב לעמוד בהנחיות. שננסה לשפוט כל החלטה לכף זכות.
וגם אם אנחנו לא שלמים עם כל ההחלטות וגם אם יש חובה לתקן את המנהיגות, ביום הכיפורים הזה אני אשמש דוגמה להנהגה ואקבל את האחריות על חיי.
ביום הכיפורים הזה אלבש לבן, אעמוד בחצר, מתחת לכיפת השמיים ואבקש מבורא עולם בתפילת נעילה – אנא הקב"ה רחם עלינו.
  • נורית דאבוש היא מרצה בקריה האקדמית אונו ובקורס דירקטורים במרכז הבינתחומי

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com