במשך שנים היה בוריס גולוד (82) מבת ים מכונאי במפעלים, איש עבודת כפיים, חרוץ וצנוע, שרגיל לעבוד קשה כדי לפרנס את משפחתו. בוריס, ניצול שואה, חי לבדו בדירה זעירה לאחר שאשתו נפטרה ובנו חזר לרוסיה, משם עלו לארץ. אבל כל מה שעבר בחייו לא הכין אותו לזקנה במדינת ישראל: ליחס לניצולי השואה, לקצבאות הזעומות ולקושי לחיות אפילו בתנאים הבסיסיים ביותר.
בוריס גולודבוריס גולוד
"הכסף לא מספיק". בוריס גולוד
(צילום: אביגיל עוזי)
"בימי החורף אני מוצא עצמי מתלבט אם אני יכול להרשות לעצמי להפעיל מזגן על חימום, לפעמים התשובה היא לא", הוא מספר. "אני חושב פעמיים אם אני יכול להפעיל דוד חשמל כדי שיהיו לי מים חמים. אני מתקלח פעם בשבוע כי חשמל עולה הרבה כסף".
"הכסף לא מספיק. לא תמיד נשאר כדי לקנות את האוכל שאני רוצה, אז לפעמים צריך לקנות קצת פחות. אם נשאר אתה קונה יותר, ואם נשאר פחות אתה קונה פחות. אני לא אלך לגנוב, מה לעשות? כשעבדתי זה היה בסדר, הצלחתי להסתדר. אני לא יודע איך פנסיונרים מצליחים לשלם שכירות ונשאר להם כסף לאוכל. שכחתי מתי הפעם האחרונה שהייתי בשוק ויכולתי לקנות מה שאני רוצה. אני קונה לפי כמה כסף שנשאר".
בוריס עלה לארץ מרוסיה לפני שלושים שנה עם בנו ואשתו. הבן חזר לרוסיה, ואשתו נפטרה לפני חמש שנים. מאז הוא חי כאן לבד. "באתי לארץ כי אני יהודי, רציתי לחיות פה, בארץ שלנו. כשהגעתי לפה בהתחלה רציתי לחזור חזרה למינסק. אבל אחרי שבוע התחלתי לעבוד, הרווחתי יפה והיה לי טוב פה. עבדתי כל חיי ועכשיו אני משלם את המחיר, הגוף שלי חלש וכואב".
עוני ורעב - מצב שורדי השואה בישראל: אל תשליכנו | פרויקט מיוחד

במלחמת העולם השנייה הגרמנים נכנסו לעיירה שבה נולד בוריס, ויחד עם הוריו ואחיו הוא ברח. "הייתי בסך הכול בן שלוש כשהגרמנים תקפו את העיירה בה נולדתי, במשך שנים ברחנו והצלחנו להינצל. היה לנו מזל. כל היהודים שחיו שם ונשארו נהרגו במלחמה".
בוריס חי בדירה של 12 מטר רבוע. בשטח הצנוע הזה יש חדר שינה, מטבח, שירותים ומקלחת. "שיפצתי אותה בעצמי", הוא מספר לנו בגאווה. "כיום אני חי על קצבאות. בכסף הזה צריך לשלם חשבונות חשמל, טלפון, טלוויזיה. מדינת ישראל לא מאפשרת לנו להזדקן פה בכבוד. אם היו נותנים לנו קצת יותר זה היה מספיק לשלם את כל הדברים. אף אחד בממשלה לא חושב אם יש לנו אוכל, אם יש לנו דירה".
לתרומות וסיוע לבוריס גולוד, המלווה על ידי ארגון “לתת”, ניתן להיכנס לאתר "לתת" או בטלפון 6833* (יש לציין כי הסיוע עבור בוריס גולוד).

מאות פניות לסיוע לבני הזוג אורחי

מאות אנשים לא יכלו להישאר אדישים לסיפורם של ניצול השואה ויקטור אורחי בן ה-81 ואשתו אלה, שפורסם אתמול ב-ynet וב"ידיעות אחרונות", ופנו לעמותה שמלווה את בני הזוג בהצעה לסייע להם.
ויקטור ואלה אורחיויקטור ואלה אורחי
ויקטור ואלה אורחי. החברה הישראלית שוב הוכיחה את כוחה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בני הזוג מתגוררים בדירה טחובה וסובלים מרטיבות ומעובש שהצטברו במהלך השנים. לפני כשנתיים התגלה גידול סרטני בלבלב של אלה, ומאז היא מנהלת מאבק על חייה. "יש תרופה שעוזרת לי מאוד לבחילות אבל אני לא זכאית לה", סיפרה. "קפסולה אחת עולה 250 שקל, ואני צריכה בערך שתיים בחודש. זה 500 שקל בחודש ואין לנו את הכסף הזה. יש גם טיפול בחומר כימי שמיועד לגידול עצמו. הוא לא בסל התרופות והוא יותר חזק ממה שיש בסל. הטיפול הזה עולה 5,000 שקל בחודש ואנחנו לא יכולים לשלם עליו".
הכתבה זכתה להיענות ציבורית רבה שהוכיחה שוב את כוחה של החברה הישראלית להירתם למען החלש, בדיוק בנקודות שבהן הממשלה חוטאת במענה. מאות פניות התקבלו בעמותת "חסדי נעמי" שמלווה את בני הזוג: 130 אלף שקלים נתרמו לעמותה לסיוע לניצולי שואה, מתוכם 63 אלף ישירות לזוג אורחי. קבלן הציע לשפץ עבורם את ביתם, ואדם נוסף הציע לממן עבורם שהות בבית מלון בזמן שהבית יעבור שיפוץ. חברת טבע הציעה לממן עבור אלה את התרופות וגם ארגון "חברים לרפואה" התגייס לשלוח לה תרופות בכל חודש, ואדם נוסף הציע לשלוח להם אוכל בכל שבוע.
"אני מודה לאנשים שדווקא בזמן הזה של משבר כלכלי ומגפה בריאותית החליטו לתרום לנו הרבה כסף. תודה ששמתם לב אלינו. לא חשבנו שככה יהיה, אנחנו ממש מתרגשים", אמרה אלה אתמול. "לא תיארנו לעצמנו שההיענות תהיה כה עצומה ומהירה", הוסיף משה כהן, מנכ"ל חסדי נעמי. "האפקט של הכתבה וההיענות פשוט מטורפים, אנחנו מודים ל'ידיעות אחרונות' על חשיפת הנושא ולכל מי שתרם".