ב-29 בספטמבר 2000, בבוקר שאחרי העלייה המפורסמת של יו"ר האופוזיציה אריאל שרון להר הבית, יצא סיור שגרתי של שוטרים ישראלים ופלסטינים באזור קלקיליה. לפתע, אחד השוטרים ירה ביוסי טבג'ה ז"ל ורצח אותו בדם קר. "הוא ההרוג הראשון של האינתיפאדה", נזכרת אחותו סיגלית. "אני קיבלתי את הבשורה, לעולם לא אשכח את היום הזה".
סיפורו של ההרוג הראשון
(צילום: ניצן דרור, עריכה: דפנה פלד)
יום שישי, ערב ראש השנה התשס"א, בבית משפחת טבג'ה ברמלה. "זה היה יום חג כזה של הכנות והתארגנות", סיפרה סיגלית טבג'ה. אחייניתה אורית ישעיהו הייתה עסוקה גם כן בהכנות לחג: "אמא שלי הטילה עליי ועל אחותי לנקות את הבית, ואז הדלקתי את הטלוויזיה, אני רואה שהיו מהומות בהר הבית ותמונות של אריאל שרון ופתאום מודיעים שיש חיילים שנהרגו, אמרתי לעצמי שזה לא יום בשביל לקבל בשורות כאלה.
"אני זאת שקיבלה את הבשורה בטלפון, בחיים לא אשכח את היום הזה", שיתפה טבג'ה. "אני לא זוכרת מה אמרו בטלפון, אבל זה היה קשה. עד היום לא מצליחה להבין איך אומרים דבר כזה לילדה. אני נבהלתי מאוד ואמרתי לאחים שלי 'צריך ללכת מהר, צריך לרוץ לאבא'. וכל הדרך אני ממלמלת 'נראה לי הם התבלבלו'.
 טבג'ה ז"ל והמדים שלו לאחר שנורה למוות טבג'ה ז"ל והמדים שלו לאחר שנורה למוות
טבג'ה ז"ל והמדים שלו לאחר שנורה למוות
"אחרי כמה שעות של ניקיונות, אמא נכנסה הביתה בוכה כולה", סיפרה ישעיהו. "פעם ראשונה שאני רואה את אמא בוכה, לא הבנתי מה קרה. היא הסתובבה ממש כמו עכבר בתוך כלוב, שאלתי אותה מה קרה אבל היא לא הגיבה. היא הוציאה מהארון 'נטלה' (בד לבן שבו מתעטפות בנות העדה האתיופית בשעת אבל – ש"ש), הסתובבה אליי ואמרה 'אסרסה נפטר'".
כמה שעות קודם לכן יצא יוסי לסיור שגרתי עם שוטרים פלסטינים בקלקיליה. "הוא היה בעצם המפקד של הסיורים המשותפים בקלקיליה עם השוטרים של הרשות הפלסטינית. הייתה ממש אווירה של אחדות ביניהם, הם היו שותים קפה ביחד. אף אחד לא תיאר לעצמו שזה מה שיקרה".
יוסי טבג'היוסי טבג'ה
יוסי טבג'ה
(צילום: ניצן דרור)
ערב ראש השנה התשפ"א יצא יוסי לסיור רגיל עם השוטרים הפלסטינים. "בסיור יוסי ישב לרגע בג'יפ כשהחיילים שלו היו בשטח בחוץ. פתאום קם המפקד של הצד השני, אמר 'אללה אכבר' ופתח באש. הוא פשוט בא וירה ביוסי באוטומט", שחזרה סיגלית בעיניים מושפלות את תיאור הירי, כפי שנמסר לה.
"זה מישהו שפגשת והסתכלת לו בעיניים, סביר להניח שאמרתם 'בוקר טוב' אחד לשני. זה זוג ידיים, רגליים, בן אדם. אתה יודע מה זה להיות בן אדם. אתה רוצה לקחת ממנו את האפשרות להיות כמוך? זה כאילו לקחת את עצמך".
אחרי שיוסי נרצח על ידי השוטר הפלסטיני פסקו הסיורים המשותפים – וישראל נכנסה למציאות חדשה-ישנה של אינתיפאדה. "התחילו מהומות ואני זוכרת שהייתה סערה סביב האירוע הזה, דיברו המון על יוסי. מאותו האירוע כמובן שפסקו הסיורים המשותפים של ישראל והפלסטינים, עד היום אין כאלה".

"הוא יכול היה להיות מפכ"ל המשטרה"

השם האמהרי של יוסי טבג'ה ז"ל, ההרוג הראשון של האינתיפאדה, הוא אסרסה – להשכיח. "הוא בעצם השכיח את כל הסבל שסבא וסבתא שלי חוו", הסבירה ישעיהו. "הוא נולד באתיופיה למשפחה גדולה עם תשעה ילדים, רובם נפטרו ורק שלושה נשארו. גם אמא של יוסי נפטרה ממחלה".
אורית ישעיהואורית ישעיהו
ישעיהו. "הוא בעצם השכיח את כל הסבל שסבא וסבתא שלי חוו"
(צילום: ניצן דרור)
שלושת האחים שנשארו החליטו לעשות עלייה ב-1984, ואילו אביהם נשאר באתיופיה. "שם הוא הכיר את אמא שלי, הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים", סיפרה סיגלית. "כשעלינו לארץ לפגוש את האחים הנוספים שלנו הם לא האמינו שאבא שלי נישא שוב כי הוא היה מבוגר, אבל הם ציפו לנו, ומאז לא שחררו ולא עזבו".
בתחילת שנות האלפיים יוסי גר בקיבוץ חפץ חיים והיה מאורס. "הם היו מגיעים לפה הרבה לשבתות או סתם לקפוץ בימי חול. הם כבר חשבו לעשות מהר את החתונה, אבל זה נגדע לצערנו".
"מאז שאני ילדה אני זוכרת אותו בעיקר על מדים, אז הזיכרון העיקרי זה אחי החייל", שיתפה סיגלית. האחיינית הוסיפה: "הוא היה מאצ'ו, הולך עם הנשק כאילו הוא מדגמן ואומר לי 'איך אני? נכון שאני חתיך?', ואני אמרתי לו שהוא צריך להיות דוגמן לעיוורים. מאוד צחקנו על זה".
סיגלית טבג'הסיגלית טבג'ה
סיגלית טבג'ה. "מאז שאני ילדה אני זוכרת אותו בעיקר עם מדים"
(צילום: ניצן דרור)
אחיו הקטנים של יוסי חיכו מאוד לביקורים שלו, וכשראו אוטו עם בובת חתולה מתקרב לבית – היו רצים לקראתו. "היינו צועקים 'הנה הוא הגיע, הנה הוא הגיע', וישר הוא אמר לי לקרוא לכל הילדים והתחיל להכין כריכים, לחצות אותם ולפזר לכל הקטנטנים".
בובת החתולה עברה בשנים האחרונות לאחות הקטנה סיגלית. "מאז שהוא נרצח הבובה לא נשטפה ולא עברה מקלחת כדי לשמור עליה ככה, שהשנים יהיו חרותות עליה. אני מרגישה שלא יודעת, אולי, אם מדברים על נשמות – אז כשילד יראה אותה זה יזכיר לו את יוסי".
גם עבור האחיינים כל ביקור של יוסי היה מלווה בשמחה ובהפתעות. "אני זוכרת שאחותי ואני היינו יושבות על אדן החלון ויוסי היה חונה את הפיאט האדומה שלו. חיכינו לראות מה הוא יביא הפעם, אף פעם הוא לא בא בידיים ריקות", נזכרה ישעיהו.
אורית ישעיהו והשרשרתאורית ישעיהו והשרשרת
השרשרת שאורית קיבלה מהדוד יוסי. "אני מרגישה שהוא כל הזמן איתי"
(צילום: ניצן דרור)
"אני מרגישה שיוסי כל הזמן איתי. קיבלתי את השרשרת הזאת בגיל 12, ומאז שהוא נפטר אני לא מסוגלת להוריד אותה", סיפרה ישעיהו, שחזרה לגור בבית ילדותה. "אני רואה אותו בכל מקום, גם אם זה להסתכל בעינית כשמישהו דופק בדלת ופתאום לראות אותו שם. מסתכלים על זה קצת בעין עקומה אצלנו בעדה, אבל זה מה שאני באמת מרגישה".
20 שנה אחרי אותו יום קשה, הפצע עוד לא נרפא. "אומרים שעם השנים זה יהיה יותר קל, אבל ממש לא. כל שנה כשמזכירים אותו רק נהיה יותר ויותר קשה", אמרה סיגלית. "אני מדמיינת מה היה קורה אם הוא היה פה היום. הוא היה מאורס והם תכננו לעשות את החתונה מהר, אבל הכול נגדע. הוא יכול היה להיות עם משפחה וילדים, הוא יכול היה להיות אפילו מפכ"ל המשטרה.
"אם היה לי אותו, החיים באמת היו נראים אחרת", סיכמה טבג'ה. "פעם הייתי ילדה ופחדתי מהדבר הזה שנקרא שכול, רציתי להשקיט ולא לדבר. היום בא לי לצעוק ולספר לכולם שאני אחותו, 'בואו תשמעו עליו'".
פרסום ראשוני: 12:51 , 10.09.20