1 צפייה בגלריה
ההפגנה בבלפור
ההפגנה בבלפור
ההפגנה בבלפור
(צילום: AFP)
הנטייה הכמעט פבלובית של חסידיו של בנימין נתניהו – אומרי ההן, מלחכי הפנכה ומלקקי השררה לסוגיהם – המתייחסים אל ההפגנות נגדו על פי אמות מידה עדתיות המקדשות שיח שבטי מפלג של פוליטיקת זהויות, היא כנראה המגן השברירי האחרון שנותר להם מפני התגברות הזעם הציבורי.
יכולתי להקדיש מאמר זה למשתתפי המחאה מן השבט המזרחי "האחר" בתל אביב, בירושלים, באשדוד, בבאר שבע ובמאות צמתים מדן ועד אילת. חלקם משמיעים את הקול המהדהד ביותר לא רק נגד אוזלת היד הבריאותית והכלכלית, אלא גם נגד השחיתות, הנהנתנות, היומרנות ושיגעון הגדלות של הנאשם בפלילים כה חמורים.
אסתפק בפסקה חלקית ולא מייצגת של אותם קולות פוליטיים, לא-מפלגתיים, מוכרים ואנונימיים כאחד: אורנה בנאי, דן חלוץ, רון בונקר, שאול מזרחי, סדי בן שטרית, דניאל בן סימון, יצחק בנימיני, רפאל זגורי, אמילי מואטי, אבשלום אליצור, אווה אילוז, צחי הלוי, דורית חזן, אליחי עמר, לימור מזרחי, רויטל סיטון. אמא שלי, אחותי, האחים שלי.
קבוצה מגוונת זו אינה נמנית עם השמאל המזרחי הפרוגרסיבי – שמייצגיו הבולטים בתקופה האחרונה הם ד"ר אבישי בן חיים ותאוריית ישראל השנייה שלו - שלא נוקף אצבע כדי להיאבק בשחיתות השלטונית ובפגיעה המתמשכת בשכבות המוחלשות שהוא מתיימר לייצג. זהו שמאל כלכלי-חברתי צר מידות, קולני, צדקני ובכייני שלא השתתף באף הפגנה משמעותית בשנים האחרונות. הזהות האתנית שלו חזקה מן הזהות המעמדית או הלאומית שלו, ולכן ניתן למצוא בתוכו, תחת אותה מטריה פוליטית, תומכי ש"ס, ליכוד והרשימה המשותפת. כפועל יוצא הוא מסייע בקעקוע שלטון החוק והעמקת הדה-לגיטימציה כלפי בית המשפט כמייצג ההגמוניה האשכנזית הלבנה.
חשוב לומר שרוב המזרחים אכן היו ונותרו מצביעי ימין, משיקולים תועלתניים, רציונליים ומסיבות ערכיות. אבל לקשור את המחאה ההמונית - שאלמלא מגפת הקורונה היקפה היה גדול עוד יותר - אל השבט הלבן בלבד, בניסיון לצמצם אותה ואגב כך לפגוע בלגיטימיות שלה (כאילו שמחאה "אשכנזית" או כזו הנצבעת בגוונים "לבנים" היא פסולה), זה לא רק ניסיון לסלף את האמת, אלא גם לעוות את תפיסת המציאות של הציבור.

ערכים ושאיפות כמו הכמיהה לבריאות ופרנסה לכל, חירות פוליטית, טוהר מידות וחופש ביטוי והפגנה משותפים לכולם: מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים, נשים וגברים, חילוניים ודתיים. ואולם, השמאל הפרוגרסיבי, לא פחות מהביביסטים הבריונים, מבקש ללבות את השיסוי והפילוג באמצעות דבקותו בשיח מזרחי בדלני.
מן העבר השני, לראשונה מזה שנים, המפגינים נגד נתניהו, שחלקם מזרחים ותומכי ימין, לא מעוניינים להילחם עוד על זהות פוליטית נבדלת; הם נאבקים על צרכים קיומיים בסיסיים, על ערכים אוניברסליים ועל זכויות אזרחיות.
בחבירתו אל הימין הביביסטי, השמאל הפרוגרסיבי מוכיח שוב עד כמה מסוכן רעיון הרב-תרבותיות (שם קוד לפוליטיקת הזהויות) לחוסן וללכידות של החברה הישראלית המתפוררת. התפיסה הרב-תרבותית היא אפשרית ואפילו רצויה במציאות שבה כל הקבוצות בחברה מקבלות את כללי המשחק הדמוקרטיים. אבל בישראל, בניגוד למשל למודל השוויצרי, יש ריבוי תרבויות במקרה הטוב, וערב רב של תרבויות העוינות זו את זו במקרה הרע, ולא רב תרבותיות מכילה ופלורליסטית.
לכן חשוב לעודד פלורליזם תרבותי ודתי כל עוד הוא מוגבל לספירה הפרטית, ובה בעת להתנגד לפוליטיקה של זהויות, המגייסת את הפרטיקולריות האתנית או העדתית כאמת מידה להשתתפות פעילה ומחאה בזירה הציבורית בעד או נגד נתניהו.
  • ד"ר שגיא אלבז הוא מרצה בתוכנית לתקשורת פוליטית באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com