בתחילת שנות ה-2000, בשיא הפיגועים הקשים של אינתיפאדת אל אקצה בירושלים, נשאל השר לביטחון פנים על ידי עיתונאים: "תגיד, מי מחליט להסיר את הסגר מעל מזרח ירושלים, אתה או שר הביטחון?". הוא השיב: "לא אני ולא הוא. איגוד הקבלנים, איגוד בתי המלון ובתי האבות".
יום ירושלים הנ"ד שיצוין בעוד שבוע וחצי עומד בסימן עובדה שנקבעה אמנם ביוני 1967 אך משנה לשנה היא ממשיכה לקבל תוקף: העיר הזאת חוברה לה יחדיו מסיבות לאומיות ופוליטיות, והיא לא תחולק מסיבות כלכליות. היא תישאר שלמה לא כי בנימין נתניהו או נפתלי בנט מכוונים לכך, אלא משום שמוסא ממזרח העיר ומשה ממערבה החליטו על כך.
ב-1967 החליטה ממשלת ישראל לספח את מזרח העיר כשהנימוק לכך היה "מוניציפלי – מנהלי". מעטים זוכרים שישראל התכוונה לאזרח את 70 אלף התושבים שגרו ב-28 הכפרים ובעיר המזרחית, היינו להפכם לישראלים. ואולם, אחרי שכ-10% מהם כבר נשבעו אמונים למדינת ישראל, התערבו שלטונות ירדן, בעלי הבית הקודמים בעיר, ואיימו על "הבוגדים העוזרים לישראל לייהד את העיר". הנשבעים חזרו בהם והחזירו את תעודות הזהות.
למשה ממערב העיר נוח מאוד שמוסא ממזרחה ינהג את האוטובוס ויטפל בחולים הסיעודיים, ואילו מוסא שומר בכך על רמת חיים גבוהה בהרבה משל אחיו בגדה. זו שוב הכלכלה, טמבל
ממשלת לוי אשכול נתקעה עם בעיה של לא להקיא ולא לבלוע, והפתרון היה מתן תושבות ולא אזרחות. מאז, כל תושבי אזור זה זכו לתעודת זהות ישראלית, לרישוי רכב ישראלי, לתגמולי ביטוח לאומי, והעיקר – הזכות לעבוד בישראל. את שתי הזכויות המקפחות אותם לעומת אזרחי ישראל - הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת והזכות לדרכון - הם נפנפו ביעף. הם לא זקוקים לכנסת ואת היציאה לחו"ל הם עושים דרך ירדן.
כיום, 330 אלף תושבי מזרח ירושלים הם חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. הם אוחזים בכל משרת כפיים אפשרית במערב העיר ובמקומות נוספים: בבניין, במערכת הבריאות בתפקידי רפואה סיעוד, בתחום המלונאות, בנהיגת רכב ציבורי, בניקיון ובסבלות. בעבר, כאשר הוכנסו אנשי מזרח העיר לסגר, המהלך הורגש הרבה יותר במערב העיר, כי התלות שלו במזרחה היא כמעט מוחלטת.
בתחילת תהליך אוסלו (1995-1993) נתבקשתי כמושל בית לחם לבדוק את מידת נכונותם של תושבי הכפרים צור באהר, ג'בל מוכבר ואחרים להסתפח אל הרשות הפלסטינית. בפורומים גדולים, כמה לא מפתיע, עמדו נכבדי הכפרים וזעקו את שבועת נאמנותם ליאסר ערפאת, אבל בשיחות בארבע עיניים התחננו שנותיר אותם תחת ריבונות ישראלית. אחד מהם אמר אז: "קרו דברים. נעדיף להיות אזרחי ישראל מדרגה שנייה מאשר אזרחים שווי זכויות של הרשות הפלסטינית".
משה אלעדד''ר משה אלעד
לא מעט תוכניות היפרדות, התנתקות וחלוקה עלו וירדו במהלך חמשת העשורים האחרונים. היו שתכננו להתנתק חלקית והיו שהציעו ניתוק מוחלט ממזרח העיר. אף אחת מהן לא צלחה או מומשה ולו בחלקה. זה לא קרה לא בגלל הסיטואציה הפוליטית אלא בגלל הרווח הכלכלי שיש לשני הצדדים ממצב זה.
למשה ממערב העיר נוח מאוד שמוסא ממזרחה ינהג את האוטובוס, ינקה את חדרי החולים ויטפל בחולים הסיעודיים, ואילו מוסא שומר בכך על רמת חיים גבוהה בהרבה משל אחיו בגדה המערבית. זו שוב הכלכלה, טמבל.
  • ד"ר אל"מ (מיל') משה אלעד הוא מרצה באקדמית גליל מערבי. לשעבר מושל ג'נין, בית לחם וראש התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com