קל לדכא, קשה לעודד. קל לעורר שנאה, קשה לעורר אהבה. קל לאיים ולשלוט, קשה לשחרר ולרפא. קל להפחיד, קשה להרגיע. ואני אומר לכם – תרגיעו.
יש בינינו מי שמאמינים שהנחיות הקורונה החדשות משקפות את הדרך המיטבית והמידתית להילחם במחלה בנקודת הזמן הזאת. יש בינינו מי שעדיין מאמינים שמדיניות הממשלה נבונה ושקולה, ולא ניסיון להשתמש בווירוס כדי להסיט את תשומת הלב מן האדמה הבוערת תחת רגלי הראיס. יש נשים ואנשים כאלה, ואני לא אחד מהם.
כאשר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל – המומחים שתפקידם להילחם במגפות – קובע ש"החלטה על סגר בסופי שבוע או מניעת גישה לשטחים פתוחים היא החלטה נעדרת היגיון אפידמיולוגי", ומוסיף ש"קבלת ההחלטות חייבת להתנהל בשקיפות, באופן מתוכנן, על בסיס היגיון אפידמיולוגי ונתונים, ולא על בסיס שיקולים פוליטיים" – כל מילה נוספת מיותרת.
מחסומים של ההסגר בגבול תל אביב רמת גן גבעתייםמחסומים של ההסגר בגבול תל אביב רמת גן גבעתיים
לפני שחוזרים לשגרת הסגר
(צילום: עמית הובר)
אני פסיכיאטר ולא אפידמיולוג, ולכן אדבר על תחום המומחיות שלי: ההפחדה השיטתית של הציבור הישראלי על ידי דוברי הממשלה היא מזיקה והרסנית בכל מקרה - גם אם מאמינים שהיא נובעת מכוונות טהורות וטובות. נוסף על הנזק הנפשי שגורמות תקנות הקורונה עצמן, שמחלקו אי אפשר להימנע והוא מוצדק, זריעת הפניקה והאיומים החוזרים באסון מלחיצים עוד יותר את הציבור הישראלי, וגובים מאיתנו מחיר נפשי כבד – ומיותר.

אז למה, בעצם, מפחידים אותנו כל כך? אם נשים לרגע את הפוליטיקה בצד, ונניח שהכול נעשה ממניעים ראויים, אז התשובה ברורה: מאיימים עלינו ומפחידים אותנו כדי שנציית להנחיות. בלי לחץ אין ביצועים. ככה זה. כבר אלפי שנים ידוע שכדי לגרום לאנשים ולבעלי חיים לעשות דברים שלא מתחשק להם באופן טבעי לעשות – משינון חומר אקדמי ועד למשיכת מחרשה בשדה – צריך להפעיל עליהם לחץ. בלשון מדעית מכובסת קוראים לזה "להגדיל את רמת העוררות". זאת הסיבה שבבתי הספר ובאוניברסיטאות יש מבחנים, ולעגלונים יש שוטים ודורבנות.
מחקרים רבים מראים שהציות ואיכות הביצועים של אוכלוסייה עולים עם רמת הלחץ המופעל עליה. את הסוד הזה ידע כבר המלך פרעה: "וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, כִּי נִרְפִּים הֵם, עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר." (שמות, ה', ו-ט)
אבל לא כולנו רגישים ללחץ באותה מידה. יש בינינו מי שנלחצים מכל איום קטן, ויש כאלה שרק לחץ קיצוני יצליח לסחוט מהם תגובה. כאשר מדובר במניעת מגפות המצב מסתבך עוד יותר, כי מספיק שחלק קטן מהאוכלוסייה לא יציית להוראות כדי שהמגפה תמשיך להתפשט. הציות חייב להיות מלא, או כמעט-מלא, כדי שיהיה יעיל.
אז מה עושים? פשוט מאוד – מלחיצים אותנו כל כך חזק שגם האדישים ביותר יתעוררו. מנבאים לנו שוב ושוב עשרות אלפי קורבנות, מאיימים עלינו בסגר מלא וחונק, ומדברים איתנו בפנים חמורות על סכנה נוראה לחיים עצמם, אם לא נהיה ילדים טובים ונציית להוראות הממשלה.
מלחיצים אותנו כמה שרק אפשר, כדי שכולם ייבהלו ויצייתו להוראות. זה כאילו הכרחי ומתבקש, אבל זה לא רק מיותר – זה גם מזיק. מדוע? כי הקשר בין רמת העוררות לאיכות הביצועים מתהפך בסופו של דבר: לחץ משפר ביצועים, אבל יותר מדי לחץ מביא לביצועים גרועים. זה נכון לגבי כולנו, והשאלה היא רק כמה לחץ דרוש כדי שהביצועים שלנו יתחילו להידרדר – כדי שהפחד יבלבל, ישתק וידכא אותנו במקום להמריץ ולחזק אותנו, וכדי שהחרדה תפגע בתפקוד היומיומי שלנו במקום להניע אותנו לפעולה.
 רוברט יארקס וג'ון חוק דודסון יארקס דודסון לחץ רוברט יארקס וג'ון חוק דודסון יארקס דודסון לחץ
הראשונים שחקרו באופן כמותי את הקשר בין לחץ לביצועים היו שני פסיכולוגים אמריקנים – רוברט יארקס וג'ון דודסון. מה שהם מצאו, לפני יותר מ-100 שנה, נקרא עד היום "חוק יארקס-דודסון" (Yerkes-Dodson Law). בהכללה גסה ניתן לומר שלכל אדם ולכל אוכלוסייה יש שתי תגובות מנוגדות להגדלת הלחץ המופעל עליהם: לחץ נמוך עד בינוני ישפר ביצועים, ולחץ גבוה יפגע בהם. אבל כמה זה "בינוני" וכמה זה "גבוה"?
התשובה שונה מאדם לאדם, ומה שנחוץ כדי להוציא אדם אחד מהאדישות ולגרום לו לעשות משהו, יכול לגרום להצפה רגשית ולשיתוק אצל חברו. זאת הסיבה שבקורסים פיקודיים בצה"ל מלחיצים את החניכים – כדי לוודא שרמות הלחץ שאליהן הם עלולים להיחשף בתנאי קרב לא יגרמו למה שמכונה בז'רגון הצבאי "הלם" (ומכאן – "צא מההלם!").

בואו נתבונן בנשיא דונלד טראמפ, מנהיג העולם החופשי והידיד הגדול של ישראל, כדוגמה לקשר המורכב והבעייתי שבין רמת הלחץ לאיכות הביצועים בנושא הקורונה (ראו בתרשים למעלה): בתחילת המגפה, כאשר האפידמיולוגים ושאר אנשי המקצוע בממשל הפדראלי האמריקני התחילו להילחץ ממה שקורה בסין ותבעו לנקוט צעדי מנע, הנשיא נשאר אדיש ושאנן. "רק בלי לחץ", הוא אמר, והמשיך בעסקים כרגיל (ביצועים גרועים).
אבל כאשר המגפה נחתה בארה"ב ורשימת המתים התארכה במהירות מבהילה, טראמפ נכנס לפאניקה ודילג ישר לשלב ההלם. הוא התחיל לדבר ולעשות – תסלחו לי – שטויות במיץ עגבניות (ביצועים גרועים), שטויות שמעמידות בספק את שיקול הדעת ואת תקינות תהליכי החשיבה של המנהיג המצייץ, הדגול והנערץ.
אברהם לינקולן. לעבוד על כולם, אבל לא כל הזמןאברהם לינקולן. לעבוד על כולם, אבל לא כל הזמן
אברהם לינקולן. לעבוד על כולם, אבל לא כל הזמן
(צילום מסך)
אז מה השורה התחתונה? השורה התחתונה, לדעתי, היא שמלחיצים אותנו הרבה יותר מדי. זה לא מועיל, זה לא יעזור, וזה רק מזיק. תרגיעי, ממשלת ישראל, תרגיעי. אפשר וצריך להסביר, אסור לעורר פניקה. "עוד מאותו דבר" – עוד לחצים ועוד הפחדות – לא ישפרו את הביצועים שלנו, כלומר, את הציות של הישראלים לתקנות הקורונה.
נכון להיום, מה שפוגע בשיתוף הפעולה של הציבור הישראלי עם הנחיות הבטיחות של הממשלה בנושא הקורונה הוא לא חוסר לחץ, אלא משהו אחר לגמרי, והוא נפיץ ומסוכן הרבה יותר: חוסר אמון. זאת הבעיה האמיתית שלנו, ואותה לא פותרים בכוח, באיומים או בסגרים.
כמו הציבור האמריקני, גם רוב הציבור הישראלי הפסיק להאמין למנהיגים שלו בנושא הקורונה, והם יכולים להאשים בזה רק את עצמם. אברהם לינקולן, שגם הוא, כמו טראמפ, היה שייך למפלגה הרפובליקאית, והיה הנשיא הראשון מטעמה, אמר את זה הכי יפה:
“You can fool all the people some of the time and some of the people all the time, but you cannot fool all the people all the time.”
office@yovell.co.il