סבב הלחימה ממשיך לגבות מחיר: אחרי לילה קשה במיוחד, תושבי עוטף עזה החליטו לנסות ולהימלט ממטחי הירי הכבדים, להתארח אצל חברים ובני משפחה בצפון או להדרים לאילת, בניסיון להפיג במעט את החרדה ולזכות, אולי, בכמה רגעים של שקט נפשי.
"עזבנו היום לא בגלל שאני רוצה", סיפרה סיון ברב (42) מקיבוץ יד מרדכי, אמא לשלושה ילדים בני 12,10 ו-6. ברב החליטה הבוקר (ד') לארוז את הילדים ולהצפין לחברים שמתגוררים במושב בית הלל שבצפון. "בדרך כלל אנחנו נשארים כי בעלי הוא מהביטחון של הקיבוץ, ואנחנו פה בכל סבב ובכל מלחמה. בצוק איתן ובעופרת יצוקה ולא חשבנו בכלל לעזוב, אבל היום הילד האמצעי שלי קיבל את זה מאוד קשה והחלטתי לקום וללכת.
"הנסיעה הייתה מאתגרת. בכל פעם ניסינו לצאת ותפס אותנו מטח. כשהגענו לכביש 6 הילדים נרגעו והסברנו שמפה אין אזעקות. עכשיו מרגישים את האתנחתא שאפשר להיות בחוץ בלי להיות דרוכים. הכל בנחת כרגע״.
ברב מתכוונת להישאר עם ילדיה בימים הקרובים בצפון כדי לנוח מרעש האזעקות והריצות לממ"ד. ״זה השקט שלנו פה בבית הלל. אני מאמינה שנישאר פה כמה ימים רק כדי להרגיע את המצב. השאיפה היא לחזור בסוף השבוע הביתה, אבל אם המצב יימשך כך, נשקול להישאר".
הייאוש מהמצב ניכר בדבריה. "אני לא חושבת שמשהו ישתנה אפילו אם יהיה מבצע. לדעתי יהיו כמה ימים של שקט אבל שום דבר לא ישתנה. זה משהו שגרתי בחיים שלנו לצערי, זה בהתנהלות של המדינה שלנו ושל השלטון. יש לי הרגשה שבגלל שהם הגיעו הפעם קצת יותר רחוק, לירושלים ולאשדוד, שזה מטורף, אולי משהו כן ישתנה. אולי. מאוד מרגיז אותי שרק כשנופלים טילים במרכז דברים מתחילים לזוז. לפעמים אני שומעת חברים שלי שאומרים שאולי אם יפול טיל אחד בתל אביב, זה ינער את כולם. לצערי אנחנו תמיד היינו סוג ב׳״.
גם ליבנת אוחיון (34), אמא לשלושה ילדים בני 10, 8 ו-4, מקיבוץ זימרת בעוטף עזה, החליטה להתרחק מהבית. רק לפני מספר ימים יצאה המשפחה לחופשה באילת, אך בעקבות ההסלמה החליטו להישאר בעיר הדרומית למשך עוד כמה ימים. "כשהתחיל סבב הרקטות אמרתי תודה לאל שבמקרה אנחנו באילת ולא חווים את זה, והחלטתי שאנחנו הולכים להישאר פה לפחות עד אחרי סוף השבוע בתקווה שזה יסתיים.
"מאז הקורונה היה לנו שקט", מספרת אוחיון, "אבל ברגע שזה מתחיל הילדים נכנסים לחרדות. כל צופר, כל אופנוע ישר מקפיץ אותנו, וזה מצב לא פשוט. אפילו פה באילת אנחנו מרגישים עדיין את החרדה. השאלה הראשונה שהילדים שאלו כשהגענו למלון היא איפה הממ"ד".
כרגע הם במצב של חוסר ודאות. "אנחנו חייבים לחזור הביתה בגלל העבודה של בעלי ואני לא יודעת מה נעשה. מצד אחד אני לא רוצה להשאיר את בעלי לבד, אבל מצד שני לא רוצה להכניס את הילדים שלי לזה. במשך 21 שנה אנשי הדרום סובלים ובשקט. אנחנו העוטף והמגן האנושי וזה לא אמור להיות ככה כי המדינה צריכה להגן עלינו. לא רק כשיש רקטות לאזורים אחרים בארץ. תוך כדי שאנחנו מדברות יש אזעקה בזימרת. זה עצוב שזה המצב. אני לא יודעת כמה אפשר לעשות שלום עם ארגון טרור. אם במשך 21 שנה זה לא הפסיק, לא נראה לי שזה כבר יקרה".
נטע בלחנס, (32) משדרות ארזה גם היא את חפציה ונסעה לצפון לאחר יומיים של מטחי רקטות ללא הפסקה. "בחרתי לעזוב את הבית כי כבר יש גבול ליכולת ההכלה שלי. בתור תושבת שדרות אני מתורגלת, אבל כבר במשך יומיים אנחנו מותקפים, ובשביל לשמור על עצמי החלטתי לקום וללכת ועזבתי לצפון. אנחנו עדיין בני אדם ועדיין מפחדים ואי אפשר להתרגל לדבר כזה גם אחרי 20 שנה. אני לא יכולה להוריד את הכלב שלי אפילו לטייל".
בלחנס החליטה לנסוע להתארח אצל בני משפחה. "הם הציעו לי להגיע כבר לפני יומיים, אבל רק אחרי שלא עצמתי עין לילה שלם אמרתי לעצמי שאני אקבל את ההזמנה שלהם כי אי אפשר יותר".
כמו רבים אחרים מתושבי הדרום, גם בלחנס סקפטית בנוגע לאפשרות שהרקטות ייפסקו מתישהו. "קשה לי להאמין שזה ייגמר כי חמאס יצרו יכולת שקשה להפסיק. כל פעם יש הפסקה של כמה ימים והם מתחמשים וחוזרים לירות. לא פותרים את הבעיה מהשורש. לפני 20 שנה הם היו יורים פעם בארבעה ימים והם השתפרו עשרות מונים, עד שהגענו למצב שאפילו נתב"ג מותקף".
