9 צפייה בגלריה
בית כנסת שרוף בלוד
בית כנסת שרוף בלוד
בית כנסת שרוף בלוד
(צילום: AFP)
האש התחילה בלוד. ברימוני העשן, בפחים הבוערים, בבקבוקי התבערה, במכוניות שנשרפו על ידי רעולי פנים ערבים שקמו על שכניהם.
האש התחילה בלוד, בירי של אש חיה של יהודים לעבר מפגין ערבי. האלימות המשתוללת, אוזלת ידה של המשטרה שלא הגיעה למרות תחינות התושבים, הובילו לירי שנגמר במוות.
והאש, כדרכה, מייצרת עוד אש. אנרכיה מייצרת עוד אנרכיה. באין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. האש בוערת, ואין מי שמנסה לשלוט בגובה הלהבות. שנים של דו קיום שברירי נמצאים תחת איום בגלל אנרכיה והיעדר משילות.

האש התחילה בלוד

היינו שם ביום שבו נקבר המפגין הערבי מוסא חסונה. בעיני היהודים – פורע מסוכן. בעיני הערבים – אזרח חף מפשע. בעיני הרוב – תקרית מיותרת שהייתה נמנעת אלמלא המשטרה הייתה מגיעה בזמן.
הבית של מיאדה אבו-ח'אלד, מורה לאנגלית ומחנכת כיתה י"א, ניצב סמוך לבית העלמין המוסלמי בלוד. השמיים מלאים עשן, מסוקים חגים מעל לגגות, מחסומים בכל כיכר. הלוויית הצעיר הערבי, שעל פי החשד נורה מאש יהודים שחשו סכנה לחייהם, יצאה לדרך. ועם ההלוויה – הפגנה, שריפות, ידויי אבנים.
9 צפייה בגלריה
לוד
לוד
עימותים בלוד
(צילום: AFP)
הבית של מיאדה אבו-ח'אלד, מורה לאנגלית ומחנכת כיתה י"א, ניצב סמוך לבית העלמין המוסלמי בלוד. השמיים מלאים עשן, מסוקים חגים מעל לגגות, מחסומים בכל כיכר. הלוויית הצעיר הערבי, שעל פי החשד נורה מאש יהודים שחשו סכנה לחייהם, יצאה לדרך. ועם ההלוויה – הפגנה, שריפות, ידויי אבנים.
אני יושבת בגינה שלה, שגובלת עם דירות של קשיש יוצא ברית המועצות מימין ושל עולה מהודו משמאל. חלק גדול מתושבי הרחוב הם מוסלמים בשעות האחרונות של הצום. היא דואגת שלא אסתובב לבד ברחוב, שלא אקלע בטעות להפגנה.
לאט, במילים מדודות, היא מתארת את הלילה הקשה שעבר עליה. מיאדה, כמו כל תושבי השכונות הסמוכות, לא עצמה עין. האש ברחובות ונפץ רימוני ההלם לא אפשרו לה להירדם. הודעות הוואטסאפ שהציפו אותה סיפרו סיפור מלחמה. הבוקר היה שחור. ערבי הרוג, עשרות מכוניות שרופות של יהודים, המדרכה שבורה ופחי הזבל ההפוכים חוסמים את הכבישים.
9 צפייה בגלריה
מיאדה אבו-ח'אלד
מיאדה אבו-ח'אלד
אבו ח'אלד. "בסוף זה מתחיל ונגמר באמון"
(צילום: דנה קופל)
השיעור הראשון בכיתה י"א בבית הספר היהודי "אורט" ברמלה היה שיעור חינוך. "מה אני כמחנכת יכולה להגיד לתלמידים שלי? איפה בכלל מתחילים את השיחה? בסוף זה מתחיל ונגמר באמון. צריך לחזור שוב ושוב על אותם מסרים: לא כולנו 'כאלה' – אלימים או גזענים. רובנו המוחלט אנשים שוחרי שלום. אפשר לחיות יחד אבל זה דורש מאיתנו מאמץ גדול. העניין הוא שפשוט אין לנו ברירה. זה לא שיש אופציה אחרת".
הם שואלים אותך הרבה על הזהות הערבית שלך? "ממש לא. העברית שלי מצוינת, אני נראית כמו יהודייה, אז קל להם לשכוח. לאחרונה זה צף יותר סביב הבחירות. אני מלווה אותם בתהליך הגיוס שלהם, בימי השואה וימי הזיכרון, ואני מבינה שזה הסיפור שלהם. כמורה, חשוב לי לתמוך בהם. להיות שם בשבילם.
"אני ממשפחה שחיה בלוד כבר יותר מ-80 שנה. כל חיי חייתי יחד עם יהודים. פה נולדו ששת ילדיי. ועדיין, מה שקורה פה השבוע לא קרה פה מעולם. זו חבית נפץ שהתפוצצה לנו בפנים. אני לעולם לא אתמוך באלימות או אצדיק אותה, אבל אם לא נבין שנדרש פה טיפול עומק – שום דבר לא ישתנה".
טיפול עומק במה? "בלוד יש בעיה רצינית של דיור. בדיוק כמו ביפו. הקימו עבור הגרעין התורני שכונות חדשות ויפות, כשהערבים חיים בשכונות מוזנחות. חסכנו כל שקל ולא הצלחנו למצוא בלוד בית, כי לא מוכרים לערבים בעיר שלנו. בעיר שלי, מדורי דורות. זה משפיל, זה מעליב. במקביל, מדובר בעיר עם בעיות פשיעה קשות, אלימות לא פשוטה, מערכת חינוך ערבית מוזנחת. עבור הצעיר הערבי, הסיפור של שייח' ג'ראח ושל יפו זה גם הסיפור שלו פה. הוא בטוח שרוצים לגרש אותו מהבית. אלימות אי אפשר לעקור רק מעל לפני השטח. צריך להבין מה הוביל אותנו למצב הנורא הזה. אזרחים שטוב להם לא מתנהגים ככה".
מיאדה היא חלק מקבוצת נשים שמקדמות את הדו קיום בעיר. בין חברותיה גם נשים מהגרעין התורני, אותו גרעין שכל כך מפריע לצעירים הערבים. רק לפני שבוע וחצי היא הלכה לחגוג בברית של הבן של חברתה היהודייה. רגע לפני שהגעתי היא ניסתה לתפוס אותה. "בעלה בטח בעבודה ורציתי להציע לה לבוא לפה, כדי שלא תהיה לבד בבית עם התינוק בזמן שבחוץ מתלהטות הרוחות ומתחילה האלימות.
9 צפייה בגלריה
מיאדה אבו-ח'אלד
מיאדה אבו-ח'אלד
אבו ח'אלד. "לוד היא עיר שבה כולם בתוך כולם, ולכן ברור שנפעל יחד"
(צילום: דנה קופל)
"אלה החיים פה מאז ומתמיד. לוד היא עיר שבה כולם בתוך כולם ולכן ברור שנפעל יחד. היו לנו כל מיני יוזמות משותפות. עכשיו החברות היהודיות שלי מפחדות, אחרי הנזקים הקשים אצלם ברכוש. ואני מפחדת, אחרי שאצלנו נהרג בן אדם. אם ערבי היה לוקח את החוק לידיים ויורה באדם שנראה לו מאיים, כנראה היו קוראים לו מחבל. אני לא הייתי שם, ואני לא שופטת את מי שהיה שם, אבל מוות כזה הופך את ההתפוצצות פה לבלתי אפשרית. איך נסתכל אחד לשני בעיניים ביום שאחרי? הרי גורלנו קשור זה בזה אם נרצה ואם לא. מה שקורה בעזה מפחיד, אבל לא נעים להגיד שהתרגלנו לסבבים הרעים האלו. פה זה מתחת לאף. זה הבית שלנו. אין לנו בית אחר".
עוד נשארת סולידריות אחרי מתיחות כזו? "זה קשה. ברמה האישית – ברור. אני דואגת לחברות שלי והן דואגות לי. אנחנו כל הזמן מדברות. יש גם יוזמות מקומיות בעקבות המצב הקשה. למשל, מתנדבים יהודים וערבים שרוצים לשפץ את ההריסות בבתי כנסת או לאפות עוגות ולחלק לכל השכנים לקראת החגים – עיד אל-פיטר ושבועות. זה נובט עכשיו, ואולי זה המעט שאפשר. הבעיה היא שמול כזו טרגדיה אזרחית הרגשתי שזה קצת פתטי, כמו פלסטר על פצע ענק ומדמם. והחלק הכי מפחיד זה שאנחנו בהסלמה. אחרי המראות שראינו השבוע אנחנו עלולים בקלות להגיע לנקודת אל-חזור.
"יש קולות בתוך האוכלוסייה הערבית שקוראים להוריד את גובה הלהבות, להירגע, לא לצאת מכלל שליטה. יש לנו כבר הרוג, פצועים ועצורים. זה לא שמישהו אצלנו מרוויח מזה. אתמול נכנסו יהודים לשכונות של ערבים כדי 'להפגין נוכחות'. הגיעו מיליציות חמושות מההתנחלויות במקום השוטרים שנעלמו. ברור שבמצב כזה, הכל עלול להתלקח ברגע.
"ויש פה גם את העניין הדתי. המוסלמים רגישים לכל דבר שקשור לאל-אקצא, כל יהודי מטולטל עד עמקי נשמתו מבית כנסת מחולל. זה מאוד מאוד כואב, אבל מה נוכל לעשות עם הכאב? אני דואגת כל כך. אנשים כל כך כואבים וכל כך כועסים ששום מילה לא תעזור ללב שלהם".
עד לפני רגע, כמעט כל המפה הפוליטית ראתה בערביי ישראל שותפים פוטנציאלים בממשלה. עכשיו זה עלול להתהפך. "אנחנו תקועים בלופ הזה של הבחירות, וזה אומר שכל מה שמוזנח יוזנח יותר. אני לא מאמינה במנסור עבאס. אם כבר מישהי מייצגת אותי זו מרב מיכאלי. אם שיפור חיי האזרחים הערבים יהיה אינטרס משותף, הכל ייראה אחרת. לחזור לדו קיום? זה ייקח המון זמן, אבל מתישהו נחזור כי אין לנו ברירה. פשוט אין לנו ברירה".

מצאו ביטחון בשומרון

בדרך אל ביתו של יואל פרנקבורג, שהיה בלב האירוע שבו נורה המפגין הערבי, נשמעת אזעקה. באופן פואטי, על המדרכה משתטחים יחד מפגינים ערבים, שרגע קודם עוד צעקו "איטבח אל-יהוד", לוחמי מג"ב, וגם אני. אף אחד מאיתנו לא רוצה שישיג אותו הטיל. משפחתו של יואל ארזה מזוודה ונסעה לפדואל, בית הוריה של אשתו רות. דווקא בהרי השומרון הם מצאו ביטחון ונחת, אחרי לילה של פרעות ומהומות.
9 צפייה בגלריה
יואל פרנקבורג
יואל פרנקבורג
פרנקבורג. "מעולם לא פחדתי ככה על חיי"
(צילום: דנה קופל)
"בזמן הירי", הוא מספר, "היינו מעט גברים יהודים למטה, חלקם כרגע עצורים. אני מרגיש שזו חובתי לתאר מה עברנו פה. מעולם לא פחדתי ככה על חיי".
אנחנו עולים לגג והוא מצביע על שכונת רמת אשכול שנמצאת סמוך למסגד ולעיר העתיקה, בלב לוד. שם היה שיא המהומות. פחים ומכוניות הוצתו, דגל ישראל הוחלף בדגל פלסטין. בין השכונה של יואל, נווה נוף, לשכונת רמת אשכול, מפריד כביש רחב. משם, מתאר יואל, הגיעו באותו לילה רעולי פנים חמושים בסלעים.
"אנחנו גרים פה 12 שנה. אחת החברות הטובות של אשתי היא ערבייה, היא גרה פה", הוא מצביע לעבר אחד הבניינים הסמוכים. "גם אחות טיפת חלב של הילדים שלנו ערבייה, גם בעל המכולת. דו קיום זה מושג קלישאתי. אבל בהחלט יש פה חיים משותפים. כבר כמה זמן שהמצב בעיר מתוח, הפשיעה גואה. גם ההפגנה, שהתחילה להבנתי בגלל ענייני אל-אקצא, הייתה אגרסיבית ואלימה. אבל לא חשבתי שזה יידרדר.
"בחצות וחצי ראינו רעולי פנים מתקרבים מרמת אשכול אל השכונה שלנו ומתחילים להצית פחים. ירדנו למטה, כמה גברים שהיו ערים. רצינו להגן על עצמנו. הייתי בכפכפים ופיג'מה וכשראיתי את הפח בוער מיד התקשרתי למשטרה. לא הייתי היחיד. הם היו קבוצה גדולה והם החזיקו סלעים. אחד מהם זרק עליי אבן. רצתי להחליף לנעליים, לקחתי בכיס סכין יפנית. בחיים לא הייתה לי סכין בכיס חוץ מקומזיץ. אני חנון. אבל אני רואה המון משולהב שרץ אלינו. פחדתי על הבית, על הילדים, על עצמי. כשהם היו ממש קרובים, אולי 30 מטר, כמה מהשכנים ירו באוויר וברחו הצידה. הם לא רצו להגיע לעימות. ראיתי אדם נופל, אבל לא הבנתי שזה הרוג. עלינו הביתה והיינו מאוד נסערים. עברו 40 דקות מאז שהתקשרנו למשטרה ועד שהם הגיעו. וגם זה רק אחרי הירי. הם לא תישאלו ולא חיפשו עדי ראייה. בחמש בבוקר דפקו על הדלתות של שלושה שכנים ועצרו אותם. זה מדע בדיוני. אנשים התחננו למשטרה שתבוא, ראו את הסכנה ברורה ומיידית בעיניים, ובסוף הם נעצרים בחשד לרצח. זה אבסורד שזועק לשמיים".
כבר הייתה לכם פעם מתיחות עם השכנים הערבים? "לא. שום דבר דומה. גם לא בצוק איתן או במבצעים אחרים. הראשונים לסבול מהאלימות הערבית הם הערבים עצמם, והם גם אומרים את זה. מצבורי הנשק והיעדר החוק פוגע קודם כל בהם. עכשיו זה גם הגיע אלינו. אין פה סימטריה. כל הפורעים בעיר הם ערבים, והם שרפו פה בתי כנסת ותלמוד תורה ועשרות מכוניות. אבל ברור לי ולנו שלא כל הערבים הם פורעים. ושבסוף אף אחד לא ייעלם מפה ושניאלץ לחיות יחד. השאלה היא: כמה כאב לב יהיה בדרך? כמה אבדות יהיו? זה היה בהחלט אירוע שישנה לעד את הקשר בין יהודים לערבים בעיר, אבל זו עדיין לא משוואה בינארית. גם להם וגם לנו אין אינטרס במלחמת אזרחים".
9 צפייה בגלריה
יואל פרנקבורג
יואל פרנקבורג
פרנקבורג. "איבדנו כל תחושת ביטחון, אנחנו חיים במערב הפרוע"
(צילום: דנה קופל)
בזמן שאנחנו מדברים, השכן נכנס עם פיצה. מספר באגביות שגם לו נשרף הרכב, אבל צוחק שלפחות זה היה רכב ישן, אז יצא לו טוב. הומור הוא כלי חשוב בהתמודדות עם הטראומה. רוב המשפחות בבניין נסעו. שלא לומר ברחו. הן לא הצליחו להתמודד עם המתיחות ועם הפחד. "גם הבן שלי בוכה", אומר יואל, "בן אחר הודיע שהוא לא גר פה יותר. איבדנו כל תחושת ביטחון. אנחנו חיים במערב הפרוע. המשטרה עסוקה בלהצטלם ולדבר, אבל בסופו של דבר הופקרנו. מתארגנות כבר קבוצות להגנה מיצהר ומעוד מקומות שבאות להסתובב פה עם נשק. הם אלו שיגנו עלינו".
זה לא יחמיר עוד יותר את המצב? "מה הברירה שיש לנו? אנחנו חיים בעיר הרוסה ושרופה. המדינה פשטה את הרגל ונכנעת. אנשים ברחו מפה מרוב פחד, אז פורעים נכנסו להם לבתים והרסו אותם. אחות של אשתי שומעת את השכן מכוון את הפורע איזה רכב שייך ליהודי ולכן אפשר להצית אותו. אחר כך היא צריכה לשבת במקלט עם אותו שכן ממש. נדרשת פה עבודת שיקום רצינית, אבל היא יכולה לקרות רק כשנוכל לחיות בבתים שלנו בביטחון. איך זה ייגמר? איך שהם יחליטו שזה ייגמר. השאלה כמה דם יישפך בדרך".

מוכרים סמים כמו קולה

עבדאללה נחפאווי גר בשכונת הרכבת, אבל לא יכול להגיע הביתה. בגלל המהומות, כל הכבישים חסומים. אנחנו נפגשים בחצר של דוד שלו, רגע לפני סעודת האיפטאר. מול הבית יש מקלט ישן ועליו שלט ענק של חב"ד עם תמונת הרבי מלובביץ'. רחוב לודאי קלאסי.
עבדאללה בדיוק הגיע מההלוויה של ההרוג. "לא מכיר אותו אישית, רק שלום שלום, אבל הלכתי כדי לכבד. להפגנה לא הלכתי, כי הייתה לי הרגשה רעה. פחדתי שזה ייגמר בבלגן. שמעתי ששורפים ניידות, יש פצועים מכדורי גומי, אז תפסתי מרחק. אני כבר יודע שאי אפשר להשתלט על אלימות ושלהפגנות האלו אין הנהגה או ארגון. מה שקורה ברחוב זה טיקטוקים ולייבים ורגש דתי חזק. מסגד זה משהו בעייתי, כי כל עניין סביבו יוצר מהומה. שום מנהיג לא רצה שנגיע למצב הזה, אבל בסוף אלו צעירים שהלכו לפרוק זעם ואין עליהם שליטה".
9 צפייה בגלריה
עבדאללה נחפאווי
עבדאללה נחפאווי
נחפאווי. "בסוף אלו צעירים שהלכו לפרוק זעם ואין עליהם שליטה"
(צילום: דנה קופל)
עבד הוא בן למשפחה לודאית עוד מלפני 1948, משני הצדדים. סבא שלו מצד אמא ברח לשכם כשהעיר נכבשה עם קום המדינה ב"מבצע דני". עבד רגיל להיות גם וגם. מוסלמי חילוני. עולה להר הבית להתפלל ושותה בירה. גר בשכונת הרכבת ("מוכרים שם סמים כמו שמוכרים קולה"), בן בית בשכם ("גרתי שם כמה שנים וראיתי מה זה מחנה פליטים. לא מאחל לאף אחד"), ופיזיותרפיסט עם תואר מאוניברסיטת תל אביב ("גרתי בה יותר מעשור").
"תביני שהיו ימים שיצאתי משכונת הרכבת בלוד לרמת אביב ג' ומשם לשכם. זה כמו מסע בין כוכבים. התנגשות מופרעת", הוא מתאר, "יש לי חברים מכל הסוגים והמינים. אני מכיר את כולם. כשהתחילו לבנות פה פרויקטים של מתנחלים, הכתובת הייתה על הקיר מבחינתי. הבנתי לצערי שהעימות בסוף יהיה בלתי נמנע. למה עיר כל כך מוזנחת ומלאת פשע, שאף אחד לא שם עליה, צריכה פתאום פרויקטים מיוחדים למתנחלים?"
למה מתנחלים? הם כמו כל יהודי שבא לגור פה. "כי הם לא באו לחיות איתנו. חיים פה יחד יהודים וערבים כבר 70 שנה, אף אחד לא חשב שזה ישנה. אבל פה בנו פרויקטים שמיועדים רק לדתיים-לאומיים. אני לעולם לא אוכל לקנות שם דירה. גם לא יהודי חילוני. לכן, מבחינת הערבים של לוד יש קו אחד בין שייח' ג'ראח ליפו ואלינו. לא רוצים לגור איתנו; רוצים להעיף אותנו. יהודי מהגרעין שקונה פה דירה אומר: 'בעזרת ה' עוד מעט נעיף גם אותך'. אם היו רוצים פה דו קיום היו בונים פרויקטים שמוגדרים כמעורבים".
9 צפייה בגלריה
עבדאללה נחפאווי
עבדאללה נחפאווי
נחפאווי. "הם לא באו לחיות איתנו, הם רוצים להעיף אותנו"
(צילום: דנה קופל)
אלו תחושות קשות מאוד, אבל זה בטח לא מצדיק אלימות או אנרכיה. "אתמול נהרג פה ערבי מירי של יהודי, אבל אם נדבר בכנות – הסיכוי שלי למות מירי של ערבי הרבה יותר גדול. כמות הפשיעה והנשק פה היא מטורפת. אני לא יודע ממי אני אקבל את הכדור ראשון. מה שברור זה שלחיים של ערבי אין ערך. עוד ערבי מת לא מעניין פה אף אחד. כל מה שקורה היום זה כי מישהו בשלטון מרגיש שהוא בסכנה. נתניהו הוא המתסיס הראשי, וראש העיר שלנו, יאיר רביבו, הוא 'ביבי קטן' שיש לו גב של 'ביבי גדול'. להם יש אינטרס לחמם ולהזניח ולהסית, וכל פעם כשנתניהו בבעיה הוא מבעיר את המקום".
בגללו כל המצב הזה? הרי העימות עם חמאס נמשך כבר הרבה שנים. "ברור שגם חמאס עלו על הגל כי יש להם אינטרס, ועימות פותר להם בעיות. אני הכי חילוני ואני שונא את התנועה האיסלאמית, אבל הנה בא פוליטיקאי ערבי והצליח לשנות את הפרדיגמה. סוף סוף הוא הפך את ערביי ישראל לשחקנים לגיטימיים במשחק. ואז, רגע לפני שנסגרה פה ממשלה, נתניהו הבעיר את השטח. מבחינתי בנט, ביבי, כולם אותו דבר. אבל לנתניהו מגיע עונש. לא כי הוא גנב, מבחינתי כולם גנבים. אלא כי הוא הסית והזניח יותר מכולם. לכן, אם מנסור עבאס משנה את המשוואה – תפדל. ברגע שנתניהו קלט את זה, הוא הלהיט את הרוחות בהר הבית. אני מודה שהשנה לא עליתי להר בלילת אל-קאדר למרות שאני עולה בדרך כלל. מבחינתנו זה כמו ליל הסליחות שלפני כיפור, זה אירוע שיא ואווירה אחרת. אבל חששתי לחטוף כדור ואז יגידו שאני מתפרע. שבטח עשיתי משהו. עכשיו כל העיר פה בלהבות, הכל נפיץ ויכול להסלים בשנייה. לכן לא צריך עוד כוח. נשק רק יחמיר את המצב. צריך לפתור את התסבוכת הזו בדרכים אחרות".

ספרייה בשלוש שפות

את רבקה ליאון-זדה ופנינה רינסלר אני פוגשת בגינת הווטרנים. המולות ההפגנה ורימוני העשן ברחוב הסמוך מגיעים כהדים אל המדשאה שאליה יצאו תושבים לטיול קצר עם הכלב. פנינה היא מנהלת תיאטרון קהילתי, רבקה עובדת סוציאלית. פנינה הגיעה ללוד מתל אביב, רבקה מקריית ארבע.
"מבחינתי לחיות פה זה חלום", אומרת פנינה, "איכות החיים שלי עלתה מאז שעברתי מתל אביב לכאן, ויש פה המון מה לעשות מבחינה אמנותית ומבחינת בני אדם. זו עיר מאוד חיה, ואני חיה איתה".
"עברנו לפה מקריית ארבע לא מתוך אידיאולוגיה גדולה", אומרת רבקה, "בסוף גם אנחנו בורגנים. עבר עלינו לילה מזעזע. כשראיתי את הסרטון של החלפת הדגלים, נחרדתי. זה לא הדגל כמו ההבנה שיש פה סכנה אמיתית. שיש אנרכיה פה מתחת לבית שלי".
9 צפייה בגלריה
פנינה רינסלר מימין ורבקה ליאון-זדה
פנינה רינסלר מימין ורבקה ליאון-זדה
פנינה ורבקה. "יש אנרכיה מתחת לבית שלי"
(צילום: דנה קופל)
"בהפגנה של הערבים השתתפו גברים, נשים וטף", אומרת פנינה, "אבל המשטרה השתמשה ברימוני עשן. אני מכירה נשים נורמטיביות שחזרו צרובות לגמרי. משם זה הידרדר מהר. הבנתי שזה הולך להיות יותר נורא מנורא כשראיתי את הסרטון של הבחור הערבי שנורה. שם הבנתי שהמצב גרוע. במתנ"ס שיקגו, שבו אני עובדת, הוא שכן של או בן דוד של. הם אומרים שהוא בחור רגיל שנקלע לסיטואציה, לא אידיאולוג ולא ונדליסט".
"ואצלנו אומרים שזה היה עניין של חיים ומוות. שהייתה סכנה אמיתית", אומרת רבקה. "העצורים הם בחורים מתוקים בלי שום רקע פלילי, שהתחננו שהמשטרה תגיע".
"אני לא צפיתי בסרטונים, זה היה ממש פורנוגרפיה", עונה פנינה, "ואני מודה שאני מתקשה לכעוס על המשטרה כי זה משהו הרבה יותר גדול מזה. אין ממשלה, אין מנהיגות, והמשטרה מורכבת משוטרים שממלאים פקודות והם עצמם מגיעים ממקומות לא פשוטים. זה מצב מאוד עצוב וכואב כי רוב מי שנפגע אלו חפים מפשע. אני לא חושבת שמי שנורה הוא מחבל ואני מאמינה שמי שירה בו הוא אדם בסדר. זו בדיוק המשמעות של היעדר חוק. הדם מותר. תוך רגע האלימות גואה מכל הכיוון. היהודים מתארים איך הם ברחו מהבתים, אבל גם נשים ערביות עזבו את הבתים שלהן ועברו למשפחות רחוקות. גם הערבים מרוסקים כי הלך להם החג ובמקום סיום רמדאן בחגיגה, יהיה פה עוצר".
אבל באמת נראה שהשבר בעיר יושב על פצעים ישנים. על מצוקה של דיור, על פשיעה, על הזנחה. פנינה: "יש פה עניין עם הדירות ובטח שיש פה מצוקה קשה של פשיעה וגם חוסר היכרות. ממש בגינה הזו הקמנו יחד, יהודיות וערביות, ספרייה בשלוש שפות (עברית, ערבית ורוסית) כדי להוריד את המחיצות. לייצר קרבה".
רבקה: "האלימות והאנרכיה זו חרפה שחובה לצאת נגדה. שום דבר בעולם לא מצדיק את האלימות הקשה לילה אחר לילה. נכון שזה יושב על פצעים כואבים. אני מודה שכל הצדדים עשו טעויות לאורך השנים, בעיקר הרשויות שלא השקיעו מספיק, בדגש על הדבר הכי חשוב – הידברות ואחווה בין המגזרים. כל היוזמות שאני מכירה הן של תושבות, הרבה מהן מהגרעין עצמו, ואין להן רוח גבית מלמעלה.
"זה מצב מאוד מורכב. יהודי הרי לא באמת יכול לחיות בשכונת הרכבת. רוב חברי הגרעין לא באו 'לייהד את העיר', אלא דווקא להקל על היהודים המבוגרים שגרים פה שנים ואין להם מענה. כשגרתי בקריית ארבע פחדתי מהערבים שמעבר לחומות, שנמצאים במחסום. פה זה לא ככה. פה חיים זה עם זה. גם בתוך הגרעינים יש כל מיני זרמים. כולם אולי דתיים, אבל יש כל מיני גישות ביחס להשתלבות".
ועכשיו לוד בוערת, ובעקבותיה שאר הערים המעורבות. רבקה: "זו לא גזירה משמיים. שמעתי את הנאום של חברת הכנסת אבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה. היא אמרה, ובצדק, שהגיע הזמן להכיר בכאב אחד של השני. לכל אחד מאיתנו יש חתיכה מהלב בעוטף עזה, או בעזה עצמה. במערב ירושלים או במזרח ירושלים. זו אמירה כל כך חשובה ורלוונטית. בערים כמו שלנו יש אתגר אמיתי, אבל בסופו של דבר הרוב בעיר הזו – גם מצד הערבים וגם מצד היהודים – רוצה לחיות ביחד, בשלום ובאחווה. שלומנו קשור בשלומם. שלומם קשור בשלומנו. אנחנו צריכים מגבר לקול הזה והוא צריך להגיע מלמעלה".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "בעקבות ההתפרעויות הוחלט לעבות באופן משמעותי את כוחות המשטרה בלוד ובערים מעורבות אחרות והוכרז על 'מצב חירום מיוחד' בעיר לוד, המקנה לכוחות בשטח חופש פעולה רחב. כוחות המשטרה פועלים בעיר במקביל לפעילותם בזירות של נפילות הטילים, תוך מתן עדיפות לאירועים מסכני חיים ולניסיונות פגיעה בסמלי שלטון. רק אתמול נעצרו בעיר לוד 36 חשודים בהפרות סדר. באשר לאירוע הירי נציין כי נעצרו ארבעה חשודים במעשה והחקירה בעניינם עודנה מתנהלת. אנו נשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותנו על מנת להגיע לחקר האמת ולמיצוי הדין עם החשודים".