תהלה פרידמן בנאום הבכורה בכנסת
(צילום: ערוץ כנסת )
בשבועות האחרונים, מאז הגעתי לבית הזה, אני לא מפסיקה לחשוב על רבן יוחנן בן זכאי. אחד היהודים החשובים ביותר בהיסטוריה. מי שברגע האחרון הצליח לחלץ את העם היהודי מירושלים של בית המקדש הבוער — ליבנה של בית המדרש המחבר, ולהמציא אותו מחדש.
אני חושבת על המנהיג הזה, שחי בתוך ירושלים, בתוך מלחמת אחים נוראה, כשבחוץ עומדים הרומאים ומחכים לרגע הנכון להיכנס ולהחריב הכל. מלחמת אחים שהתחילה בגלל ויכוח על היחס לרומאים, אבל הפכה מהר מאוד למלחמה של זהות ושל הכל בכל. מה שאתה חושב על הרומאים - הפך למי שאתה. מה שאת מאמינה שצריך לעשות - הפך מי שאת. אם אני לא מסכימה איתכם - אני נגדכם. לגמרי. עד לשפיכות דמים. השנאה שטפה את הכל. בשם השנאה נשלפו סכינים בבית המקדש. בשם השנאה הוצתו מחסני המזון שיכלו להחזיק עיר במצור. בשם השנאה הגיע הרעב, ועם הרעב הגיע הייאוש.
בלב ימי הקורונה, בתוך משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שלא ידענו כמותו, שוב יש מי שרוצה שנאחז איש בציציות הראש של אחיו. ששוב נשוסה זה בזה. ששוב ניקח כל פצע וצלקת חברתית ונשפשף אותה עד זוב דם. שוב נלעג ונבוז לכאבים של אחרים.
רבן יוחנן בן זכאי לא היה מהאו"ם. הוא ותלמידיו היו צד למאבק. הם נלחמו בקנאים ובקנאות. אבל בשלב מסוים הוא בוחר אחרת. הוא מבין שבמלחמת האחים כולם כבר הפסידו, והוא עושה מהלך מפתיע ופונה לאויב המר שלו. זה שלהבנתו אשם בחורבן המתקרב. אבא סיקרא קראו לו, מנהיג הקנאים בירושלים. גם אבא סיקרא כבר יודע שמלחמת האחים יותר מסוכנת מהאויב שבחוץ. אבל האיש הזה, שהבעיר את האש, מגלה שהוא כבר לא מצליח להשתלט עליה. האנשים שלו לא מקשיבים לו. השנאה שהוא הפיץ הפכה להיות חזקה ממנו.
יחד, ראש הקנאים וראש המתונים, מצליחים להבריח את רבן יוחנן בן זכאי החוצה מירושלים. לא על מנת להחזיר את הגלגל אחורה — אלא כדי להתחיל משהו חדש. להניח את היסודות ליום שאחרי.
לנאומי פתיחה של חברי כנסת חדשים יש כללים. אני אמורה לספר על תחנות בחיי, להודות למי שהביאני עד הלום ולשתף משהו מהחלומות ומהשאיפות שבשמם ולשמם הגעתי אל הבית הזה. אבל נאום פתיחה שלי יכול מאוד להיות גם נאום הסיום, והרלוונטיות של החלומות והתוכניות שאיתם באתי מוטלת בספק, בתוך הכאוס הזה של דהרה אל התהום וההרס שבבחירות רביעית. ולכן אני מוותרת על כללי הטקס, מבקשת סליחה מאבא ואמא שיושבים פה ובאמת הביאוני עד הלום, מהורי האיש שלי, ומכל השותפות והשותפים הרבים לדרך שאני צריכה להזכיר. אבל אני מבקשת לומר משהו אחר. נדמה לי שהוא גם בשמם.
"בלב ימי הקורונה, בתוך משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שלא ידענו כמותו, שוב יש מי שרוצה שנאחז איש בציציות הראש של אחיו. ששוב נשוסה זה בזה. ששוב ניקח כל פצע וצלקת חברתית ונשפשף אותה עד זוב דם. שוב נלעג ונבוז לכאבים של אחרים"
אלפיים שנה עברו מרבן יוחנן. חזרנו לירושלים, בנינו מדינה. אבל עכשיו, בתוך משבר אדיר ממדים - אנחנו מוצאים את עצמנו שוב באותו מקום מפחיד. מגפה קטלנית משתוללת בחוץ; ובפנים - אותו רצון הרסני לנצח אחד את השני. אותו עיוורון ואיוולת, אותה שנאה ממארת שגורמת לנו להשקיע את מרב האנרגיה במאבק הפנימי. ושוב, כמו אז, שורפים את מחסני האמון. מפוררים את מערכות השלטון. מסכנים, בחוסר אחריות מטריף דעת, את עצם קיום הבית המשותף.
באתי לכאן כדי להיות חלק מהנהגה שמחויבת לקיום הנס שנקרא מדינת ישראל. הנהגה שמטפחת מערכות שלטון מעולות, שפועלת לפיוס. הנהגה שלא רוצה למחוק אף אחד. לא הנהגה של קילרים. אני מחכה ומתפללת להנהגה של הילרים בלב ימי הקורונה, בתוך משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שלא ידענו כמותו. בתוך משבר משטרי, אחרי שנה וחצי בשיתוק ללא תקציב מאושר, בגירעון קשה ובמיתון, שוב יש מי שרוצה שנאחז איש בציציות הראש של אחיו. ששוב נשוסה זה בזה. ששוב ניקח כל פצע וצלקת חברתית ונשפשף אותה עד זוב דם. שוב נלעג ונבוז לכאבים של אחרים.
שלוש פעמים, בתוך שנה וחצי, ניסיתם לנצח. לכופף, להכריע, להכניע. חייבים להפסיק את זה. חייבים להפסיק לנסות לנצח. אסור שישראל הראשונה תכניע את ישראל השנייה. אבל אסור גם שישראל השנייה תכניע את ישראל הראשונה. אסור לנו לנצח אחד את השני.
אני יהודייה, דתייה, ציונית-דתית, לאומית, פמיניסטית וירושלמית. גדלתי לתוך שפה ומסורת מסוימים. גדלתי לתוך בית, קהילה ומסורת שעיצבו אותי. יש בעולם שלי המון אמת ויופי וטוב. אבל לא כל האמת. לא כל היופי. לא כל הטוב. אני לא רוצה שכולם יהפכו להיות אני. לא רוצה שכולם יאמינו באותם דברים כמוני. כי אני יודעת שגם בקהילות ובעולמות אחרים יש אמת ויופי וטוב. ויש לי מה ללמוד מהם.
יש לי מה ללמוד מהמסורתיות המזרחית; מיהודי ברית המועצות; מיהודי אתיופיה. מצאצאי החלוצים בהתיישבות העובדת, מהליברלים האינדיבידואליסטים, מהחרדים, מהחרד"לים. יש לי מה ללמוד מהערבים, יש לי מה ללמוד מהדרוזים, מהבדואים, יש לי מה ללמוד מיהודי התפוצות.
נכון, לחלק מן הקבוצות והמגזרים האלה יש עקרונות, ערכים ומעשים שאני מתנגדת אליהם בתוקף וחלקם ממש מאיימים עלי כאישה, כיהודייה, כציונית, כדתייה. אבל אני זוכרת ויודעת שבכל אחת מהקבוצות, ממש בכל אחת, יש אמנם את מי שרואים את עצמם כדרך היחידה, הנכונה, שתכף-תכף כולם יכירו בצדקתה, ירצו להיות כמותה והיא תוביל ותשלוט, אבל יש גם את מי שמבינים שהשונות בינינו אינה זמנית, שנגזר עלינו לחיות יחד ושזה אתגר חיינו. עימם אני מבקשת לכרות "ברית של מתונים": עם כל הכוחות מכל המגזרים שמבינים את האתגר הזה שנקרא "חיים ביחד". להחזיר את הכוח מהקצוות שמטריפים את החיים של כולנו - וליצור מרכז משותף.
אני מדברת בטון רך, אני יודעת, ואפשר לטעות ולחשוב שגם המסר שלי הוא של מרכז רך ופשרני. אבל זה בדיוק ההפך: המרכז שלי הוא מרכז לכתחילה, מרכז קנאי, שלא מוכן להתפשר על המרכזיות שלו. על האחריות שלו לכל תושבי המדינה. על המקום שיש בו לכל מי שרוצה באמת לחיות ביחד, ששם גבול לקנאות, ששם גבולות לאנוכיות. מרכז שיש לו מסירות נפש על מתינות, על דמוקרטיה, על יהדות שעושה מקום. מרכז שמגן בגופו על כללי משחק שמאפשרים לנו לנהל מחלוקת בלי להתפרק לחתיכות.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב לפני שנים רבות על "שלושה כוחות" ש"מתאבקים כעת במחננו... הקודש, האומה והאנושיות". במילים שלנו: הדתיות, הלאומיות וההומניזם. הרב קוק עצמו היה איש שכל כולו קודש. אבל הוא ידע כמה מסוכן הקודש המוחלט, הלאומיות המוחלטת או ההומניזם המוחלט. אף אחד לא צודק לבדו. חברה בריאה היא חברה שיש בה את שלושת הכוחות הללו. לא רק כדי שירסנו אחד את השני — אלא כי אנחנו זקוקים זה לזה.
בשישה שבועות שאני בבית הזה שמעתי אינסוף לעג וארס כלפי קבוצות שלמות בחברה הישראלית. שמעתי את התקווה ש"הם" ייעלמו מכאן. ו"אנחנו" נוכל לשלוט ללא מצרים. אני רוצה לספר לכם משהו - הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו - אף אחד לא ייעלם.
אם נמשיך לנסות לנצח אחד את השני, מי שינוצח יהיה העתיד של מדינת ישראל. מי שתובס תהיה הערבות ההדדית. החוסן הפנימי. היכולת להמשיך ולקיים את הנס הזה שנקרא מדינת ישראל.
אנחנו חיים בתוך נס. אני בת לצנחן ממשחררי ירושלים, האבא של האיש שלי הוא צנחן ממשחררי ירושלים ואני חיה ומגדלת את ילדיי בירושלים. היומיום הכי פשוט ובסיסי שלי הוא התגשמות הנבואות הגדולות ביותר של נביאי ישראל: זקנים וזקנות ברחובה של עיר, ילדים וילדות משחקים. מה שעבור סבי וסבתי היה חלום שקשה לדמיין, הוא מציאות החיים הפשוטה שלי. אבל מעולם לא לקחתי אותה כמובן מאליו.
יהודה עמיחי לימד אותנו: "מרחוק כל דבר נראה נס - אבל מקרוב גם נס לא נראה כך. אפילו מי שעבר בים סוף בבקיעת הים ראה רק את הגב המזיע של ההולך לפניו ואת ירכיו הרחבות". אני בעלת נס המכירה בניסה. אני מודה לקב"ה על הזכות לחיות בנס הזה. ובעיקר אני מרגישה אחראית עליו. לשלומו ולשלמותו. כי שלומי קשור בחוט לשלומו.
"בשישה שבועות שאני בבית הזה שמעתי אינסוף לעג וארס כלפי קבוצות שלמות בחברה הישראלית. שמעתי את התקווה ש"הם" ייעלמו מכאן. ו"אנחנו" נוכל לשלוט ללא מצרים. אני רוצה לספר לכם משהו - הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו - אף אחד לא ייעלם"
באתי לכאן כדי להיות חלק מהנהגה שמחויבת לקיום הנס שנקרא מדינת ישראל. הנהגה שלא רוצה לנקום על עוולות, לדאוג לאנשי שלומנו או להיות צודקת, אלא רוצה לשקם ולאחות. הנהגה שרוצה לדאוג למי שבחר בה בדיוק כמו למי שלא. שלא לועגת לכאב של מי שהפסיד. שמאמינה באחווה. הנהגה שמטפחת מערכות שלטון מעולות, שפועלת לפיוס ושיקום פנימי. הנהגה שלא רוצה למחוק אף אחד. לא הנהגה של קילרים. אני מחכה ומתפללת להנהגה של הילרים.
האמנתי בהכרח של ממשלת אחדות. אני עדיין מאמינה שזו הדרך היחידה להניח את היסודות לשלב הבא בחיי המדינה. להציל אותנו מחורבן. להמציא את עצמנו מחדש. הרבה מחיי המקצועיים והציבוריים הקדשתי לחיבורים שנועדו להביא ליצירת מרכז ישראלי ויהודי חדש. אני מאמינה שהאחריות והחובה שלנו היא לעשות רבן יוחנן בן זכאי. לכרות ברית של מתונים. ליצור מרכז ישראלי חדש שמגדיר את עצמו לפי מה שהוא כן, ולא לפי מה שהוא לא.
אלה ימי הבית השלישי. ובדיוק כמו השניים שקדמו לו - הוא שביר. הוא דליק. הוא לא מובן מאליו. היציבות שלו היא באחריותנו. הקיום שלו תלוי בנו. זאת המשמרת שלנו.
