אם לא היה מת בתאו שבכלא, קרוב לוודאי שעד היום לא היו מקבלים הוריו של קצין המודיעין המנוח רשות לקרוא את כתב האישום נגדו. בתום עשרה חודשים ארוכים שבמהלכם הרכינו ראש אל מול פני המערכת הביטחונית שהפקיעה את זכותם ההורית, צייתו להוראות החוק שהשתיק את זעקתם, ונכפתו בכבלים של סודות מדינה שהגבילו את צעדיהם, אפשר לומר בוודאות: ממדיניות ההסתרה של צה"ל ישחרר רק המוות.
כל זמן שהיה חי, לא הרגישו בצה"ל דחיפות כלשהי להסביר לציבור במה לא הואשם. כל שנייה שליבו פעם לא טרח אף בית דין צבאי להכחיש שנחשד בריגול או בעבירת בגידה, או להבהיר כי לא היה במגע עם סוכן זר, וכל רגע שנמנה על אסירי הכלא הצבאי, לא זכה להתייחסותו הפומבית של שר הביטחון בני גנץ ולהבטחתו "ליישר את ההדורים".
מי שזקוק להוכחה נוספת כי דמו של החייל זועק אל מפקדיו מן האדמה, יכול למצוא אותה גם בדבריו של נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, האלוף דורון פיילס, שהודה במהלך הדיון כי יש "צמא גדול למידע בפרשה בציבור ובכלי התקשורת", וחשף בכך את חירשותם של המשתיקים, אלו שאוזנם נאטמה מלשמוע את הרחשים העולים מהציבור.
דבר אחד זה לאבד ילד במלחמה מול האויב, ודבר אחר לגמרי הוא לאבד אותו במרתפי הבית שלך: ניהול הפרשה מראשיתה ועד אחריתה הטרגית, לוקה באטימות ובניתוק מוחלט מהמציאות הטכנולוגית
אלו שנזכרו מאוחר מדי לקיים דיון פתוח במידת האפשר ובמגבלות הביטחוניות הנדרשות מהם, חולקים נרטיב משותף שעניינו הסתרה מוחלטת מקיר לקיר, מאובן צנזוריאלי שהם סוחבים מעידן קדום של טרום הרשתות החברתיות.
האנשים החשובים של צבא הגנה לישראל עסוקים בימים האחרונים בקיפול המעוזים הישנים, ובלחץ כלי התקשורת שאינם מרפים הם משחררים עוד ועוד פרטי מידע. ספק רב אם מישהו מהם התעמק פעם בשאלה עתיקה שעניינה צליל נפילתו של עץ ביער כשאף אחד לא שומע, אם ניהלו פעם דיון פנימי עמוק כמו הפילוסוף האירי ג'ורג' בקלי בן המאה ה-18, שאף סיפק את התשובה לחידה בארבע מילים חכמות: "להיות, זה להיות נתפש".
החיילים הבכירים לא שאלו את עצמם "אם חייל נופל בכלא, ואף אחד לא שומע, האם הוא מת?" - הם הסתמכו על כוחם להסתיר, בנו על זה שאף אחד לא יודע, התמהמהו מול פרסומים זרים, ונשרכו בעקבות לחץ הציבור. כגנרלים, הם סיפקו לציבור הישראלי את התשובה הגרועה ביותר לשאלה הכי קיומית ורלוונטית, ובמקום להפיג חרדות שצפות אל מול האופל העמוק של סודות מודיעיניים, זרעו פאניקה בקרב הורים וחיילים בהווה ובעתיד.
מרב בטיטודבר אחד זה לאבד ילד במלחמה מול האויב, ודבר אחר לגמרי הוא לאבד אותו במרתפי הבית שלך: ניהול הפרשה כולה מראשיתה ועד אחריתה הטרגית, לוקה באטימות ובניתוק מוחלט מהמציאות הטכנולוגית של 2021, ועל כך שילם בחייו צעיר שדבר מותו בלבד גאל אותו מקללת החיסיון.
"אירוע טרגי, קשה ומטלטל", אמר אמש נציג התביעה, והתייחס סוף-סוף לעובדת חייו ומותו של חייל שהופקד למשמרת בידי הצבא והוחזר למשפחתו בארון קבורה. הוא הכיר פומבית לראשונה בדבר אבלם של אמו, אביו, אחיו וחבריו, ואימת בקול את חלום הבלהות על דיקטטורות אפלות. כל זה לא היה קורה ללא עיתונות חופשית וחזקה שאינה משתתקת מול הטיעון הקדוש של "ביטחון המדינה", אלא לוקחת חלק פעיל ואחראי בעיצוב מחדש של החוקים, והתאמתם לעידן שבו לא אפשר יהיה להעלים יותר בני אדם.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
