איור זויה צ'רקסקי עולים עלייה ברה"מ רוסיהאיור זויה צ'רקסקי עולים עלייה ברה"מ רוסיה
(זויה צ'רקסקי)
בגיל 9 עליתי עם אימי ואחי הקטן מברה"מ לשעבר. בשנה הראשונה חיינו שישה אנשים בדירת שלושה חדרים של דודה שלי ובעלה, כאשר סבא שלי, אחי ואני ישנו בחדר אחד, אימי בסלון, ובחדר הנוסף הדודה ובעלה. לאחר שנה רכשנו דירה בשכונת עוני בלוד, ולא הרבה השתנה מלבד העובדה שעכשיו אף אחד לא גר בסלון.
הדירה נרכשה במאמצים משותפים של כל המשפחה, עם משכנתאות והלוואות שנלקחו ל-30 שנה. אימא עבדה בניקיון 10 שעות ביום וראתה את הדירה לראשונה רק כשנכנסנו לגור בה. אני הייתי אחראי לתרגם את מכתבי הביטוח הלאומי והבנק, וזוכר היטב את החרדות והפחד מהם.
לימים עברה דודתי לדירה משלה. נשארנו במערכה לבד והעוני החריף. התקיימנו, ארבע נפשות, מהכנסה של 4,000 שקל בחודש, מינוס תשלומי המשכנתא. מעולם לא היו לי דמי כיס ולהזמין חברים הביתה לא הייתה אופציה בגלל הבושה. סבא עבד בנוסף לקצבת הזקנה, והביא עוד כמה שקלים לפרנסת הבית.
כשהייתי בן 14 קיבלנו מכתב מביטוח לאומי שהתריע שעומדים לקצץ את קצבאות הילדים. תרגמתי בפחד את התוכן לאימא אבל היא אמרה שזה לא נורא והעיקר הבריאות, ומזל גדול שיש לנו את סבא ושהוא עובד ומקבל קצבת זקנה.
אלא שהיא הוסיפה ש"אם יקרה לסבא משהו, ולא נוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא, אשים קץ לחיי כדי שהביטוח ישלם את המשכנתא ולא יזרקו אתכם לרחוב".
בדיעבד, היום אני יודע שביטוח המשכנתא לא מכסה התאבדויות אבל המשפט שלה הפך אותי מבוגר בעשר שנים לפחות. הבנתי שמחסור בכסף עלול לרצוח את אימי. כל חופשת חגים יצאתי לעבוד במפעלים באזור תעשייה. ידעתי שהיא לא תסכים שנהיה תלויים בחסדיהם של אחרים. האפשרות שהיא תתאבד הייתה ממשית עבורי כנער. עד שנות ה-30 הקדשתי כל רגע כדי לעשות כסף. רק בעקבות תהליך משמעותי שעברתי לאחרונה הבנתי שהסכנה מאחוריי.
רק לאחרונה הבנתי כמה צעירים דוברי רוסית מעליית שנות ה-90 סוחבים טראומות דומות הקשורות לעוני קיצוני ולחרדות דיור.
בשבוע שעבר ציינו בישראל את יום העלייה ו-30 שנה לעליית שנות ה-90. יותר ממיליון בני אדם הגיעו לישראל. "העלייה הכי מוצלחת", אוהבים לקרוא לנו. "עובדים קשה ולא מתלוננים". זה נכון, אבל זה לא אומר שלא היה קשה. לפעמים קשה מדי. לא לכל המשפחות היה סבא או את המזל שהיה לי.
כמעט כל עלייה כוללת טראומה, וזו של שנות ה-90 נפלה לבור כלכלי ותעסוקתי כה עמוק, עד שגם היום אנחנו מטפסים ממנו החוצה. דור ההורים שלנו מהווה קרוב ל-50% מעובדי הקבלן בישראל. הוא סובל מתעסוקה שלא במקצוע ומהיעדר פנסיה. דור הסבים שלנו מהווה את רוב הקשישים בישראל מתחת לקו העוני. צעירי העלייה, שגדלו בעיקר בפריפריה וחוו נפילה בהשכלה בהשוואה לדור ההורים, עברו משברי זהות קשים בגלל הסטיגמות.
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:
עולים עלייה ברה"מ רוסיה דיור למ"סעולים עלייה ברה"מ רוסיה דיור למ"ס
עולים עלייה ברה"מ רוסיה רמת חיים למ"סעולים עלייה ברה"מ רוסיה רמת חיים למ"ס
עולים עלייה ברה"מ רוסיה למ"סעולים עלייה ברה"מ רוסיה למ"ס
ומעל הכל מרחפת חרדת הדיור: מה יקרה אם ההורים שלי לא יצליחו לשלם משכנתא? האם יגיעו לרחוב כמו הומלסים רבים מהעלייה שלנו?
הסיפור נמצא במספרים. קרוב ל-90% מהקשישים הנמצאים מתחת לקו העוני הם עולים. הם עובדים גם בגיל 80 ומטפלים בקשישים בני 90. הם חולקים חדר עם קשיש אחר כי אין איך לשרוד לבד. הם מקבצים שאריות פירות וירקות בשווקים אחרי סגירתם.
ההורים שלנו עובדים כבר 30 שנה אבל לא צברו כמעט פנסיה כי לקראת העלייה שלנו בוטלה צבירה מזורזת של פנסיה לעולים. כבר עשורים הם מועסקים 12 שעות ביום בעבודה קבלנית שלא הפרישה פנסיה ושהשכר בה היה זעום, ושכר הדירה המטורף של 30 השנים האחרונות בלע את כל המשכורת הזעומה. אז עכשיו בפנסיה הם עלינו, הילדים.
אני חושב על הדור שלי, הילדים. אחוזי נשירה מבית ספר הם 1 מתוך 4, לעומת 1 מתוך 6 באוכלוסייה הכללית. שיעור משברי זהות וההידרדרות לפשע גבוהים פי שניים מבאוכלוסייה הכללית.
היה קשה זה לגבש זהות מיד אחרי הגירה, במיוחד לתוך סביבה עוינת שהשפילה והדביקה סטיגמות. כמה קונפליקטים חווינו. חלק לא קטן יצאו קרחים מכאן ומכאן ואינם מכירים לא את התרבות הרוסית ולא את התרבות הישראלית. אנחנו כן נהנים ממוביליות בשוק התעסוקה, ומטפסים לאט לאט מהבור הכלכלי שאליו הובלו המשפחות שלנו, אבל על טראומות משברי הזהות עדיין לא התגברנו.
אני חושב על התפיסה הישראלית כלפי דוברי רוסית, המבוססת על העיקרון "הם חזקים, הם ישרדו". נכון, יש לא מעט מהנדסים ורופאים שהצליחו, אבל על אלה שלא השתלבו כמעט לא מדברים. כמה משפחות התפרקו, כמה אנשים הידרדרו לאלכוהול, סמים ופשיעה. כמה סבים וסבתות ננטשו כי לא היה איך לעזור להם.
במהלך מגפת הקורונה ואחריה יש סיכוי גדול שמדינת ישראל תקלוט גלי עלייה נוספים של יהודים מרחבי העולם שרואים בה חוף מבטחים. האם היא תיתן להם סיכוי להפוך לאזרחים שמחים ומועילים? האם היא תדאג שהילדים האלה לא יפחדו להגיע לרחוב?

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com