ילד יהודי נכנע בפני הנאצים בגטו ורשהילד יהודי נכנע בפני הנאצים בגטו ורשה
גם התמונה המוכרת הייתה חלק מהדו"ח
(צילום: Keystone/Hulton Archive/Getty Images)
מתחת לרדאר, ובצל הקורונה, ממשיכה פולין לנכס לעצמה בעזות מצח את תפקיד האחראית על המורשת של השואה בכלל ושל גטו ורשה והמרד בפרט. ביום חמישי האחרון הועבר בטקס חגיגי לרשותו של המוזיאון הפולני להנצחת גטו ורשה, שנמצא בשלבי הקמה בעיר, העותק המקורי של "הדוח של שטרופ" שחיבר גנרל יורגן שטרופ, המדכא האכזרי של המרד, שאף נתן לו את הכותרת המצמררת "ורשה היהודית איננה עוד", שמסכמת את עיקריו.
"מסמך היסטורי, שלא ניתן לאמוד את שוויו, אחד מהמקורות החשובים ביותר של תיעוד חיסול יהודי פולין במהלך מלחמת העולם השנייה, הושאל היום למוזיאון לתקופה ארוכה על ידי מכון הזיכרון הלאומי הפולני", התגאו הפולנים, ורשמו עוד פרק בסאגת הרצחת וגם ירשת.
הדוח, שנכתב בין 19 באפריל ל-16 במאי 1943, מכיל 126 עמודים, 31 דיווחים יומיים, 53 צילומים – המפורסם ביותר של הילד מרים הידיים, אבל גם צילומים של בני משפחתי – הוכן כמתנת יום הולדת להיטלר. 56,065 הנרצחים היו כולם יהודים, והציידים הראשיים היו שטרופ ואנשי האס-אס, בסיועם של השוטרים הפולנים ואזרחיה הפולנים של ורשה.
את הדוח של שטרופ, שסיים את חייו בתלייה מול חורבות הגטו, היה צריך להביא ליד ושם. את הכותרת בכתב האמנותי "ורשה היהודית איננה עוד" יש להציב מול הרי ירושלים
כפי שטורח המחבר לציין, "רובה של האוכלוסייה הפולנית תמכה בצעדים שנקטנו נגד היהודים", והוא גם מזכיר לשבח את אחד המסייעים למלאכת החיסול: "ניתן אישור למשטרה הפולנית לשלם לכל שוטר שאסר יהודי בגטו שליש מהרכוש שנשא עליו, נוהל שהביא לתוצאות מוצלחות".
מוזיאון ההנצחה הפולני לגטו ורשה מיועד להיפתח לקהל ב-2023, במלאות 80 שנה למרד, בבית החולים היהודי לילדים – אחד מהמבנים היהודיים הבודדים ששרדו באזור הגטו. בית החולים הוקם בראשית המאה ה-20 מכספם של שני נדבנים יהודים, ונתמך על ידי הקהילה היהודית עד ימיו האחרונים. מיד עם תום המלחמה המבנה חולט על ידי רשויות פולין, ש"הפקיעו" גם את הרוב המכריע של רכוש הנדל"ן העצום של יהודי ורשה.
כעת, העותק המקורי של דוח שטרופ, אחד משלושה, ייחשף לראשונה לציבור דווקא בזירת הטבח, והציבור יוכל להצטמרר מול הדפים. זהו עותק אחד מבין שלושה: השניים האחרים, בגרמניה ובארה"ב, לא מוצגים לקהל. מניסיון אישי, התבוננות בגרסת און-ליין כלל אינה דומה למפגש עם העותק המקורי.
סבי, אחותי ובני משפחתי הרבים שנרצחו בגטו ורשה או שולחו ממנו לטבח – כמו רובם של מיליון היהודים שחיו בגטו בשיאו – לא היו פולנים. הם היו יהודים החולמים על ציון וגאולה. אזרחי המדינה שבה חיו אבותיהם ואבות אבותיהם במשך מאות שנים הפנו להם עורף כשעונו ונרצחו. ורשה המשיכה לחיות כשהגטו נחנק, רוקן ובער. הם מתו כיהודים, ולא פעם חרדו מציידי אדם פולנים ואוקראינים שפעלו לצד הכובשים הגרמנים. נכון, היו מי שהצילו יהודים, חסידי אומות העולם. אך הם היו מעטים, מעטים מדי.
את הדוח של שטרופ, שסיים את חייו בתלייה מול חורבות הגטו, היה צריך להביא לירושלים. אין מקום ראוי יותר להתבוננות בדפים האלו מאשר יד ושם. את הכותרת בכתב הגותי האמנותי "ורשה היהודית איננה עוד" יש להציב מול הרי ירושלים, שגוברים על הזמן כמו העיר והארץ שבה חיים רבים כל כך מצאצאי ניצולי הגטו והשואה. כדי שאנחנו וצאצאינו נדע לזכור שאת העם היהודי אי-אפשר למחוק, ונדע להודות מול הדפים והתמונות הקשות הללו על כך שאנחנו כאן ולא שם.
  • שושנה חן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com