1 צפייה בגלריה
האוטובוס שהוצת בבני ברק
האוטובוס שהוצת בבני ברק
האוטובוס שהוצת במחאת חרדים בבני ברק
(באדיבות חדשות כל העולם)
זו דילמה קבועה ולא פשוטה: איך מבקרים את היחסים בין המדינה לבין הגוש החרדי בלי לגלוש להכללות, לנאצות, לגזענות ואפילו לאנטישמיות. זו דילמה שניצבת בפני כל שותף לשיח הציבורי גם בנושאים נוספים. כך, למשל, ביקורת על ישראל היא בוודאי עניין לגיטימי. הרי רוב העיתונאים עושים זאת ללא הפסקה. אבל תחת חסות חופש הביטוי והדמוקרטיה ביקורת על ישראל הופכת פעמים רבות מדי לדמוניזציה שמזכירה ימים אפלים.
החרדים נמצאים עכשיו במוקד, כך שהדיון במשבר צריך להיות על סמך עובדות. הן חמורות, מדאיגות ומטרידות. הם פחות מ-13% מהאוכלוסייה, אבל כ-40% מהנדבקים בקורונה. וכאשר יש ניסיון לגרום לכך שהם יצילו את נפשותיהם שלהם, וכך יפחיתו גם הדבקה המונית של אחרים – אנחנו עדים לתגובות אלימות.
החרדים הספרדים לא בעסק. הם מצייתים. נותרנו עם החרדים האשכנזים. לא ברור אם מדובר בקומץ. הרי ישיבת פוניבז' היא מוסד מכובד, אולי המכובד ביותר, ההרווארד של עולם הישיבות. והרב חיים קנייבסקי הוא לא מנהיג של זרם שולי. כך שספק אם אפשר לחזור ולדקלם את ההבל שמדובר בקומץ, גם אם חרדים רבים מביטים בחבריהם לגוש – ונכלמים מבושה ומחרדה. הרי כל מי ששמע את יהודה משי-זהב, שהיה פעם הקמב"ץ של העדה החרדית, שמע שם צער וכאב וזעם ותחינה.
כך או כך, גל האלימות ששוטף אותנו הוא רק קצה הקרחון למערכת יחסים מעוותת שנמשכת כבר יותר מדי שנים. ההיסטוריה של השבר הזה התחילה עוד לפני קום המדינה, כאשר ב-12 בפברואר 1948 זכו תלמידי הישיבות לפטור, "על אף ההכרה בחומרת המצב ובצורך לגייס את כל הכוחות ביישוב על משמר החיים והרכוש של יהודי ארץ-ישראל". על הרקע הזה הבהיר דוד בן גוריון, באוקטובר 1948, שמדובר בפטור ל-400 אברכים מדי שנה.
האלימות הנוכחית, אף שהיא תופסת כותרות, היא רק חלק קטן מהסיפור. התלות, ההקצבות, ההשתמטות, החינוך – הם הבעיה. יש צורך דחוף להפסקת הכניעה של הרוב החילוני למנהיגי הגוש החרדי
ב-1968 העמידה ועדת שרים את מכסת הפטור על 800 בשנה. השינוי הגדול התחולל עם עליית הליכוד לשלטון, ב-1977, כאשר שר הביטחון דאז עזר ויצמן הבהיר את ההסכם הקואליציוני: "לא תהיינה הגבלות למספר הישיבות ולמספר התלמידים שיוכלו ללמוד בישיבה".
בין לבין היו ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסדר, גם באמצעות "חוק טל". שום דבר לא עזר. המספרים הלכו ועלו, מ-2.4% מבני מחזור הגיוס ב-1974 ל-16% ב-2010. ב-2017 עמד מספר מקבלי הפטור על 11,700. והיד עוד נטויה.
זה עוד לא הכל. משום שכך, למשל, סכום הקצבאות לאברכים הוכפל, מ-673 מיליון שקל ב-2014 ל-1.3 מיליארד שקל ב-2018. במערכת החינוך המצב גרוע יותר, משום שרוב התלמידים החרדים לא זוכים בלימודי ליבה, אבל בכל מיני קומבינציות המוסדות החרדיים ממשיכים לקבל תקציבי מדינה. מדובר בנזק ארוך טווח.
"ילדים שמקבלים השכלה של עולם שלישי יוכלו לתחזק רק משק של עולם שלישי" – כתבו פרופ' דן בן-דוד ופרופ' איל קמחי במסמך שהכינו מטעם מוסד שורש לבקשת המועצה הלאומית לכלכלה. בן-דוד הוסיף ש"המחיר ארוך הטווח סופני, להם ולנו".
כך שלמרות שהדבר נאמר הרבה מאוד פעמים, צריך לומר זאת שוב: ללא שינוי במערכת היחסים בין המדינה למגזר החרדי – מדינת ישראל צועדת לקריסה. האלימות הנוכחית, אף שהיא תופסת כותרות, היא רק חלק קטן מהסיפור. התלות, ההקצבות, ההשתמטות, החינוך – הם הבעיה. אין שום צורך לנפץ את עולם הישיבות, ואין שום צורך לגייס בכפייה תלמידי ישיבה. אבל יש צורך דחוף להפסקת הכניעה של הרוב החילוני למנהיגי הגוש החרדי, ולא רק בתחום ההקצבות.
בן-דרור ימיני
גם המונופול החרדי על הרבנות ועל הכשרות ועל מנגנוני הגיור הוא ביטול המדינה היהודית והדמוקרטית לרעת מדינה חשוכה וחרדית. אנחנו יוצרים שבר עם יהדות העולם בכלל ויהדות ארה"ב בפרט.
אין צורך באשליות. שום הידברות לא תעזור. רק ממשלה שמייצגת את הרוב החילוני, המסורתי והדתי, ללא חרדים, תוכל ליצור את המִפנה. אין צורך בעוינות, אין צורך בכפייה - יש צורך בהחזרת עטרת היחסים למה שהיה בשנות ה-50. המשך המצב הנוכחי הוא איום קיומי. לטובת החרדים, לטובת כלל ישראל, הגיע הזמן למִפנה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com