השבוע מלאו 25 שנים לרצח של רב-אלוף וראש ממשלת ישראל יצחק רבין. ככתוב, "חבל על דאבדין ולא משתכחין, חבל על דאבדין" (סנהדרין, קי"א, א). עד כמה השפיעה ההסתה שהתנהלה נגד רבין בחודשים האחרונים לחייו על מעשה הרצח עצמו? איפה, אם בכלל, עובר הגבול בין תעמולה לגיטימית לבין הסתה מסוכנת? ועד כמה השיח הפוליטי בישראל של היום הוא שיח של הסתה?
ובאופן ספציפי, האם המשפטים הבאים מהווים הסתה?
"הם שכחו מה זה להיות יהודים"
"הם מפיצי מחלות"
"כולנו רואים את החייזרים האלה בהפגנות"
"נמאס כבר, גם לנו מותר לקרוא להם בוגדים"
"הם פורעים אנרכיסטים מפיצי קורונה"
על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך לפני שלושה שבועות, 86% מאנשי השמאל חשים שמתנהלת נגדם הסתה בימים אלה. אבל הם לא לבד: גם 81% מן החרדים, 70% מן הערבים ו-67% מאנשי הימין בארץ חשים כך. האם ייתכן שכולם צודקים? האם ישראל שטופה בהסתה? והאם, גם אם אין זו כוונתם של המסיתים, ההסתה שלהם עלולה להפוך אדם נורמטיבי לרוצח פוליטי?
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
האיש שרצח את יצחק רבין היה סטודנט למשפטים ובוגר שירות קרבי מלא בצה"ל. ככל הנראה הוא תפקד עד הרצח כבן נאמן להוריו ואח אהוב לבני משפחתו. ככל הנראה הוא היה אדם ירא שמיים, שומר מצוות, וחבר טוב לחבריו. לאיש שרצח את יצחק רבין לא היה עבר פלילי ביום הרצח. קל לנו היום לתייג אותו כמפלצת, ואכן כך עושים רבים, אבל התווית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות. ומה שחשוב באותה מידה: התווית הזאת ממקדת את תשומת הלב באישיותו ובאופיו של הרוצח, ומתעלמת מן ההקשר החברתי שבו הוא חי ופעל.
האם ההקשר החברתי, ובפרט הסתה שיטתית לאורך זמן, יכולים להפוך אדם נורמטיבי לרוצח? זו השאלה שעליה ניסה לענות פיליפ זימברדו, מחשובי הפסיכולוגים במאה ה-20. זימברדו חקר במשך עשרות שנים את הקשר בין המעשה העברייני לבין הקונטקסט החברתי שבו הוא מתרחש. מסקנות המחקר שלו הן חד-משמעיות: בכל אחד מאיתנו, לא משנה כמה נורמטיבי וישר, עלול להתרחש תהליך מחשבתי שיסתיים בעשיית מעשי זוועה, בהינתן סיטואציה חריגה ותעמולה מתאימה לאורך זמן.
ב"ניסוי הכלא" המפורסם שלו מ-1971 הראה זימברדו שהוא יכול לגרום לסטודנטים נורמטיביים בסטנפורד לענות את חבריהם בעינויים קשים ומסוכנים, מבלי שהנחה אותם לעשות כך. ב-1977 ראיינו זימברדו ועמיתיו 19 אסירים שהורשעו ברצח בנסיבות מחמירות, בתוך מתקן כליאה בקליפורניה. לתשעה מתוך ה-19 היה עבר עשיר של אלימות ושליטה נמוכה בדחפים – תכונות אופי ש"הכשירו" אותם להפוך לרוצחים. לעומת זאת, לעשרת האחרים לא היה עבר פלילי, והם לא הראו שום סימני אלימות לפני הרצח. נהפוך הוא – הם הראו שליטה חזקה בדחפים, ורובם הוגדרו כבעלי אישיות ביישנית ושקטה. המסקנה של זימברדו היתה שגם למצב ולהקשר החברתי שהאדם נמצא בו, ולא רק לאישיותו, יש חלק בעשיית מעשי רצח.
לפי זימברדו החלוקה ל"אנשים טובים" ו"אנשים רעים" גורמת לנו לאבד את המוטיבציה להבין איך אנשים נורמטיביים עושים מעשים רעים, ולהתעלם מן הנסיבות החברתיות, כגון הסתה שיטתית, שגורמות לאנשים לעשות מעשים שפעם הם ראו אותם כמתועבים ואסורים.
היום אין ספק: תעמולה שיטתית ומוכוונת-מטרה לאורך זמן יכולה להביא גם אנשים נורמטיביים לכלל שנאה תהומית, שעלולה להסתיים ברצח.
ועכשיו אני רוצה לבחון את שיטותיהם של אמני ההסתה והתעמולה היעילים ביותר שחיו אי פעם – הנאצים. תחת הנהגתם הפכה החברה הגרמנית לרוצחת המונים, והוציאה לפועל את הזוועה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית – שואת יהודי אירופה, שבמהלכה נטבחו בדם קר ובשיטתיות שישה מיליון יהודים, מהם מיליון וחצי ילדות וילדים.
אבל לפני שאפנה את הזרקור אל מכונת ההסתה הנאצית ואל השיטות שבאמצעותן השיגה את יעדיה, חשוב לי להבהיר שאין לי כוונה לומר או לרמוז שהסתה כלשהי שמתנהלת בימים אלה במדינת ישראל דומה במשהו לתעמולה הנאצית.
לפני שנים רבות השתמש סבי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, בכינוי האומלל "יהודו-נאצי" כנגד נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי. הוא עשה זאת אחרי שוועדה בראשותו של לנדוי התירה את השימוש בעינויים ("לחץ פיזי מתון") במהלך חקירות שב"כ. לדעתי, לא רק שההשוואה של לנדוי לנאצים על ידי סבא הייתה מופרכת ושקרית, אלא שהיא עצמה הייתה אקט של הסתה.
אבל אני מוטרד מן האפשרות שחלק מן ההתבטאויות כנגד מפגינים המוחים על המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה, כגון "חייזרים", "בוגדים", ו"מפיצי מחלות" עלולות להוביל אדם נורמטיבי לרצח, בניגוד לכוונתם של אלה המשמיעים אותן.
כדי להבין מדוע הכינוי "חייזר", שאינו חריף במיוחד, עלול להוביל לרצח, אנחנו חייבים להבין מה הפך את הגרמנים למי שהיו בזמן מלחמת העולם השנייה. מדוע הגרמנים? מה מיוחד בהם? הרי בראשית המאה ה-20, ואף בתום מלחמת העולם הראשונה, האנטישמיות הגרמנית לא הייתה גרועה יותר מן האנטישמיות הרוסית, הצרפתית, ואפילו האנגלית.
התשובה של ההיסטוריון דניאל גולדהגן ("תליינים מרצון של היטלר") לשאלה זאת היא פשוטה וחותכת: בגלל התעמולה וההסתה השיטתית שהנהיגו הנאצים בגרמניה בין השנים 1933 ל-1939. אין "גן נאצי" ואין "מוטאציה גרמנית". מה שהפך את העם הגרמני לחבורת רוצחים חסרי עכבות הייתה בעיקר הסתה מתמשכת שאליה נחשפו לאורך שש שנים, ולה מטרה אחת: לעשות דה-הומניזציה של היהודים.
לפי זימברדו, קיימים קווים מנחים ליצירת הדימוי השטני לקורבן ההסתה, דימוי שמכשיר את הקרקע ואת הלבבות לאלימות נגדו. המשותף לכולם – הם שוללים ממנו את האנושיות. הם מתארים אותו כזר, תוקפני, בוגדני, מתנשא, מלוכלך, מפיץ מחלות, וחסר אלוהים. נשמע מוכר?
דה-הומניזציה מפשיטה את הקורבן מאיכויותיו האנושיות. היא מתייגת אותו כזר ושונה מאיתנו, וכשייך לקטגוריה אחרת, שטנית ומסוכנת. תהליך זה, כאשר הוא מתמשך לאורך זמן וחוזרות עליו שוב ושוב דמויות שנחשבות לסמכותיות, כגון מנהיגים ורבנים – מסיר עכבות, מלהיט יצרים, ומאפשר מעשים של אכזריות קיצונית על ידי אנשים נורמטיביים.
ולכן, כאן ועכשיו, חצי יובל אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין – אני חושש שהדה-הומניזציה השיטתית של המפגינים כנגד נתניהו על ידי הסתה עלולה להוביל אדם נורמטיבי לרצח, גם בניגוד לכוונתם של המשתמשים בה.
אני חושש מאוד שהרוצח הפוליטי הבא כבר מתהלך בינינו. והאיש הזה, שהיום הוא עדיין אדם נורמטיבי, אינו זקוק לרימון יד גנוב כמו הרוצח של אמיל גרינצווייג, או לאקדח ברישיון כמו הרוצח של יצחק רבין. מספיקה לו המכונית שהוא נוהג בה.
ואסיים במילה אחרונה של אזהרה, שאותה אני מפנה גם כלפי עצמי, וגם כלפי המחנה הגדול של הישראלים ששואפים – כמוני – להחלפתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה: אף אחד לא מחוסן בפני הסתה. גם לא אנחנו. חלק מן הדברים שנאמרו ועדיין נאמרים במחנה שלנו על נתניהו ובני משפחתו הם הסתה. אנחנו חייבים לחדול מהם.
בואו נסיר שנאה מליבנו. דווקא כי השנאה שמטופחת על ידי כינויים כגון "חייזרים", "מפיצי מחלות", ו"פורעים אנרכיסטים", ומופנה נגדנו, היא שנאה מסוג מיוחד במינו: זוהי שנאת אחים – שנאה שקורעת את מדינת ישראל ואת העם היהודי מבפנים, מכרסמת במכנה המשותף ששומר עלינו יחד, ומשסה אותנו איש באחיו, עד זוב דם.
שנאת אחים כזאת לעולם לא ניתן לנצח בעזרת שנאה. שנאת אחים מנצחים רק באהבה – ואנחנו ננצח.
office@yovell.co.il
