יובל דיסקיןיובל דיסקין
יובל דיסקין
יותר מ-1,800 איש מתו מסיבוכי נגיף הקורונה בתוך כשבעה חודשים, ולמרבה הצער המספר הזה צפוי לגדול באופן משמעותי בקצב ההדבקה הנוכחי. למי שרוצה קצת פרופורציות, בחמש שנות האינתיפאדה השנייה, שנחשבת לגל הטרור הקשה ביותר מאז קום המדינה, נהרגו כ-1,200 איש.

המספרים מדברים בעד עצמם וברור שמדובר במשבר בריאותי, כלכלי וחברתי חמור מאוד, המחייב נקיטת צעדים קיצוניים על מנת להציל חיי אדם ואת הכלכלה, ועל מנת לצמצם את הנזקים לטווח הבינוני והארוך. על כן, בימים קשים אלו של התפרצות בהיקפים כה גדולים של הנגיף, אין ברירה אלא להטיל מגבלות חמורות על התקהלויות, על מקומות העבודה, על בתי קפה ומסעדות, על מקומות בילוי ופנאי, על מרחק היציאה מהבתים וגם על התפילות ועל ההפגנות.
איני מקל ראש בזכות ההפגנה הכול כך חשובה לדמוקרטיה, ואיני מקל ראש בחשיבות התפילה ולימוד התורה לדתיים שבינינו. לכן אני תומך לחלוטין בהגבלות הזמניות (בלבד) שהוטלו על ההפגנות וגם על התפילות. משום שחלק מהחוזה הלא כתוב של היותנו עם אחד וחברה אחת, מחייב את כולנו לוויתורים ולסולידריות חברתית עמוקה.
כמיליון (!) מובטלים, עוד ועוד עסקים שנסגרים, משפחות שלא יכולות לראות את ההורים הקשישים במשך שבועות וחודשים, אנשים שלא יכולים להיפרד כראוי מיקיריהם הגוססים במחלקות הקורונה, חתונות שאי אפשר לחגוג ומהצד השני גם לוויות שאי אפשר לקיים כראוי - כל אלו הם סיבה מספיק טובה שנדע לוותר. כולנו.
שמעתי בחודשים האחרונים רופאים ומומחים מדברים על נגיף הקורונה ומגדירים אותו "יריב ערמומי וחמקמק". הופתעתי מההגדרה שלהם, משום שהאמת הכואבת היא שהנגיף אינו ערמומי ואינו חמקמק. הוא סתם מטען גנטי חסר אינטליגנציה. לכן הגרפים המדאיגים של מספרי קורבנותיו הגואים הם אינם אלא ההשתקפות העגומה של פרצופה של המדינה ושל החברה שלנו בשנת 2020.
מה ניתן לראות בהשתקפות הזו? את כל האקס-טריטוריות מבחינת אכיפת החוק במדינת ישראל הריבונית כביכול; את תוצאות הפלגנות והשיסוי ההדדי; את השבטיות הישראלית שהופכת לסכנה חמורה; את השנים של היעדר השקעה בתשתיות הבריאות; את חיסולה של רשות החירום הלאומית, וגם, ואולי בעיקר, אנחנו יכולים לראות את עליבות תפקודם של חדלי האישים שבהם בחרנו במו ידינו זה מכבר.
מחלקת קורונה שיבא תל השומרמחלקת קורונה שיבא תל השומר
מחלקת קורונה שיבא תל השומר
(צילום: AP)
ומה הכי מרגיז? אנחנו באמת מדינה קטנה עם פוטנציאל גבוה, עם הרבה אנשים חכמים, עם רופאים מסורים ומצוינים, עם אוניברסיטאות ומכוני מחקר איכותיים, עם מערכת ביטחון מושקעת, עם מערכי חירום מפותחים, ועם מגזר הייטק יצירתי ומרשים מאוד. אז מדוע, למרות כל הפוטנציאל הזה, אנחנו נכשלים במאבק בנגיף ביחס למדינות אחרות? מדוע אנחנו מובילים את הטבלה העולמית במספר המתים ביחס לאוכלוסייה?
גם כאן, לגרפים היומיים של "הצלחות" הנגיף יש תשובה. הם גם המראה המוצבת אל מול פרצופה של המנהיגות שאנחנו בחרנו, ובה משתקפות התוצאות של כל פגמיה: רמת ניהול עלובה, יוהרה ללא שום כיסוי, היעדר ביקורת עצמית, חוסר חמלה, ניתוק מוחלט מהעם, העדפת האינטרס האישי על פני הלאומי, והחמור מכל – היעדר מוחלט של דוגמא אישית.
מנהיגות חדלת אישים כזו אינה יכולה באמת להנהיג, משום שהיא עסוקה בעיקר בעצמה, בהתחשבנויות הקטנוניות, בפוליטיקה עלובה. ככזו, היא לא מסוגלת למצות את הפוטנציאל העצום שלנו. המנהיגות הזו מביאה אותנו למצב של חדלות פירעון בכל המובנים.
ושלא יספרו לנו סיפורים, משום שאפשר אחרת. ראו כיצד ירוחם בהובלת טל אוחנה וכפר קאסם בהובלת עאדל בדיר, הורידו את התחלואה והפכו לערים "ירוקות" בזכות ההנהגה המוניציפאלית המקומית, ותבינו עד כמה אנו מפסידים מכך שההנהגה הלאומית עלובה כל כך.
כאשר אנחנו נושאים את עינינו למעלה, אל נבחרינו ואל עוזריהם הקרובים, אנחנו רואים ראש ממשלה הנאשם בפלילים סועד בליל הסדר בניגוד להנחיות עם בנו כאשר כל העם בסגר; את הנשיא ריבלין סועד בליל הסדר עם בתו; את יועצו המדיני של ראש הממשלה ראובן עזר מפר פעמיים בידוד (בארה"ב ובישראל); את יועץ התקשורת טופז לוק מפר בידוד וללא מצמוץ של בושה מגיע או אולי נשלח לבצע פרובוקציות בהפגנה בבלפור; את ח"כ נפתלי בנט, שכבר הספיק להוציא ספרון בשם "איך לנצח מגיפה" אבל משום מה לא יודע מה קורה אצלו בבית; את השרה גילה גמליאל מפרה את הנחיות הסגר ב-150 קילומטר ומתנהגת באופן מביש לאחר שהדבר התגלה; את ח"כ מיקי לוי מ"יש עתיד", חבר ועדת הקורונה בכנסת, "רק מקפיץ סיר עם אוכל" לבן שלו; את ראש שב"כ נדב ארגמן מארח קרובי משפחה בניגוד להנחיות; את אשת ראש הממשלה שרה נתניהו מזמינה ספר לביתה בניגוד להוראות, ומסתבר שהרשימה עוד ארוכה מאוד.
זה כבר לא עשב שוטה אחד, ולא שניים או שלושה. זה שדה שלם של עשבים שוטים שצומח למרגלות הברז המטפטף של הנאשם מבלפור, ולמרבה הצער עשבים שוטים אלו מנהיגים אותנו באחד המשברים החמורים ביותר שידענו.
נתניהו באולם בית המשפטנתניהו באולם בית המשפט
איך נאשם בפלילים יכול לטפל במפרי סגר?
(צילום: AFP)
אין פלא שהמנהיג הדגול היושב בבלפור לא מצא את העוז הנדרש לפטר לאלתר את לוק ועזר, מפרי הבידוד והנחיות הסגר מסביבתו הקרובה ביותר. משום שאיזו זכות מוסרית יש לראש ממשלה שבעצמו נאשם בפלילים, שבביתו שלו עוברים על ההנחיות ושגם החזיר את "צלם החצאיות" נתן אשל שנשלח לביתו בבושת פנים מהשירות הציבורי לעבוד בצמוד אליו, לעמוד מול הציבור ולהודיע שפיטר את עוזריו הקרובים, או את השרה גמליאל, או את ראש שב"כ, על שהפרו את הנחיות הסגר?
מנהיגות יכולה לקבל לעיתים החלטות לא נכונות תוך כדי ניהול משבר מורכב. מי שלא עושה לעולם גם לא טועה. אולם כאשר מדובר במנהיגות רקובה, נעדרת דוגמה אישית, המצפצפת על ההנחיות שהיא הנפיקה בעצמה, ומונעת רוב זמנה מאינטרסים אישיים - היא מאבדת את זכותה המוסרית להנהיג.
בימים קשים אלו, עם מספר הקורבנות הגואה, עם מערכת בריאות שנחנקת והולכת, כשהעם סובל ושוקע לתוך משבר כלכלי וחברתי עמוק, מגיעה לנו מנהיגות אחרת, נקייה, בעלת עוצמה מוסרית ודוגמה אישית, הפועלת אך ורק למעננו.
ואסור שנשכח: האחריות לבחירתם של חדלי האישים המנהיגים אותנו במשבר הקורונה מונחת אך ורק על כתפינו. לכן איננו יכולים לבוא בטענות רק אליהם. משום שבתוך תוכנו ידענו שחלק משמעותי מהאנשים שבחרנו אינם ראויים. אני מקווה שנזכור את זה כשנלך לקלפיות בפעם הבאה. אחרת נוכל לבוא בטענות רק אל עצמנו.
  • יובל דיסקין הוא ראש שב"כ לשעבר

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com