בנימין נתניהו וישראל כץ סיור במפעל גילרו בבית שמשבנימין נתניהו וישראל כץ סיור במפעל גילרו בבית שמש
בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כץ
(צילום: עמית שאבי)
ויכוח עז ניטש בימים אלה בשאלה מי אשם יותר במצבנו העגום – השלטון ומוסדותיו או הציבור. מצד אחד, התנהלות הממשלה לאורך משבר הקורונה חשפה את האמת: לאנשים שהתלוננו תמיד על "קשיי משילות" פשוט יש אפס יכולת לנהל ולבצע, או אפילו להחליט. שלא לדבר על לתת דוגמא אישית. כולנו כעסנו כשגילינו שהנשיא, ראש הממשלה ואפילו שר הבריאות שחתם על ההנחיות, שלחו אותנו להתבודד בליל הסדר והלכו לחגוג. מצד שני, הרגע המכונן הזה לא מספיק כדי להסביר את פריקת העול, הבריחה למחוזות ההכחשה, ההדחקה ותיאוריות הקונספירציה.

חלק חשוב וקצת מוחמץ בסיפור, לפחות בכל הנוגע לעצמאים ולבעלי עסקים קטנים, נעוץ בתחושת השבר של רבים, שהבינו רק לאחרונה שהם לגמרי לבד. אף אחד לא הולך לעזור להם. כשהסיכוי שלך למות מקורונה הוא 1% ואילו הסיכוי להתרסק כלכלית מטפס במהירות לכיוון ה-100%, זה כבר לא לגמרי מופרך לטעון שהאיום הכלכלי גדול מהאיום הבריאותי.
אם ממשלת ישראל רצתה שאנשים ישתפו פעולה, ויתייחסו להנחיות ברצינות, היא הייתה צריכה בשלב ראשון לשלם את דמי הרצינות. לא לייצר אווירת סולידריות מזויפת שבה כולנו כביכול שווים וערבים זה לזה – כשבפועל יש כאלה ששווים יותר ויש כאלה שנזרקים בצד הדרך.
הרוב זוכרים לבנימין נתניהו את ה"תעשו חיים" מחודש מאי. אבל העצמאים לא ישכחו לו דווקא את דבריו מ-23 במרץ: "אנחנו נעזור לכם, אנחנו נדאג לכם, יש לנו כלכלה חזקה, יש לנו משאבים, משאבים גדולים אפילו, ואנחנו נעזור לכם, נעזור אחד לשני כדי לעבור את המשבר".
לצד הכישלון בעצירת המגיפה, ממשלת ישראל נכשלה גם במשימה לרכך את השפעותיה ההרסניות על הכלכלה ולספק רשת ביטחון פיננסית למי שצריך אותה. ובחלק השני, לפחות, נראה שהבעיה לא קשורה רק לחוסר כישרון אלא גם לאידיאולוגיה.
אין דרך יפה לומר את זה: לצד כלכלת-מקורבים שמתורצת באילוצים קואליציוניים, מי שמכתיב את המדיניות הכלכלית בישראל כבר הרבה שנים הם אנשים שדוגלים בדרוויניזם-חברתי. כאלה שכואב להם לעזור לנו, גם כשזה מצב של להיות או לחדול. זה לא שהם לא-מספיק-סולידיריים. הם סולדים מסולידריות.
הימין-הקיצוני הכלכלי, שנתניהו הוא נציגו הבכיר ביותר בישראל, רואה בהוצאה הציבורית לסוגיה דבר מגונה. לא משנה אם מדובר בכבאות או בבריאות, דיור ציבורי או לימודים מרחוק, נכים, עובדות סוציאליות או קשישים הנמוגים במהירות מול עינינו. העיקר לא לתת. גם הפעם.
בתור עצמאי ותיק שרגיל לקבל אצבע משולשת מהמדינה, לא התאכזבתי מדי כשהתברר לי שהסכום המצטבר של המענקים שאקבל הוא 750 שקל. בסך הכל מדובר בשיפור. אני מכיר אנשים שהיו זקוקים לעזרה יותר ממני ובודדים שאפילו קיבלו אותה, אבל אל תתבלבלו - זה המיעוט, לא הרוב. רובנו על הקרשים או מחכים למכה שתפיל אותנו לשם, אירוע בלתי צפוי נוסף אחד שיטרוף את הקלפים.
שוקי גלילישוקי גלילי
שוקי גלילי
(דפנה טלמון)
לדוגמה אני, לפני כשבוע, ללא סימנים מוקדמים, נקלעתי למצב חירום רפואי. רופאי כירורגית א' של איכילוב הצילו את חיי בניתוח מסובך. הם ושאר הצוות הרפואי טיפלו בי בצורה מקצועית ומעוררת הערצה כל כך, ועוד בתנאים כה הזויים ומרגיזים, עד שאני לא מסוגל להקליד את זה בלי שדמעות יציפו את העיניים.
היה לי מזל גדול אבל צפויה לי החלמה לא קלה, וכמובן שגם הפעם אני לבד בעסק - למרות כל מה ששילמתי ב-30 השנים האחרונות לביטוח לאומי, ביטוח בריאות, ביטוח משלים, ביטוח סיעודי, קרן פנסיה וסליחה אם שכחתי. אני לא זכאי כרגע לכלום ושום דבר. אולי בעוד חודשיים יגיע לי משהו, בהנחה שאצליח להתדרדר במקום להשתקם.
ונחשו מה? על הנייר, גם הסיכוי שלי "למות עם קורונה" גדול עכשיו דרמטית מאשר לפני שבוע וחצי, ואיכשהו זה עדיין לא הדבר שהכי מדאיג אותי.
  • שוקי גלילי הוא עצמאי בתחום השיווק באינטרנט ועורך הבלוג "חומוס להמונים"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com