בחירות בחודש ניסן, סמוך כל כך לליל הסדר, מחייבות אותנו לחזור לרגע ההוא לפני 3,333 שנים, שהביא לעולם את בשורת החירות והוציא אותנו מבית עבדים. האדישות הכללית שמאפיינת את מערכת הבחירות הזו, האמירות החוזרות ונשנות של אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית שחשים שאין להם למי להצביע והעובדה שכל מערכת הבחירות הזו כל כך אישית זה סוג של זלזול ברגע המכונן ההוא.
החירות היא עסק מורכב, לפעמים יותר קל להיות עבד. היום-יום שוחק, שנת קורונה על כל אתגריה כילתה את שארית כוחותינו, פיזית ונפשית, היא הותירה אותנו רצוצים וזה הרגע הכי מסוכן כי כבר אין לנו כוח, ולא ממש אכפת לנו, גם ככה הכל "פייק". הדבר שאולי הכי נשחק בשנה האחרונה הוא האמון שלנו במערכות הגדולות, גם לפני הקורונה לא ממש סמכנו עליהן, אבל עכשיו המשבר הזה הגיע לשיאים חדשים. וכשלא מאמינים לאף אחד – מתייאשים.
כדי לחיות צריך להאמין, אנשים צריכים לדעת שיש מי שבאמת דואג להם, שיש הנהגה שרוצה בטובתם. במחנה הימין קשה מאוד להגיד מה ההבדלים בין המפלגות השונות, ברובן יש ייצוג מגוון של דתיים וחילונים וכולן מייצגות את סל הערכים הציוני-לאומי-דתי, ועדיין רבים במחנה הזה חשים שאין מי שמייצג אותם. בשמאל ובמרכז זה לא שונה בהרבה, כשמפסיקים להאמין בדברים הגדולים הופכים להיות יותר ויותר פרטיים. כל אחד מחפש את המפלגה שתייצג בדיוק את כל תפיסת עולמו, ואם זה לא הוא בעצמו אז קשה לסמוך על מישהו אחר.
לא לבחור רק כי אין כוח, כי נמאס, או כי אין מי שמייצג אותי, זה לחזור למצרים. זה לוותר על החירות, זה חוסר אחריות. אסור שהבחירות יהיו כן או לא ביבי, הבחירות צריכות להיות על עתידה של מדינת ישראל
גם אז, במצרים, היו רבים שלא סמכו על ההנהגה, הם נשארו במצרים. גם לאלו שהלכו אחרי משה היו המון תלונות, ברגעים הקשים הם רצו לחזור למצרים להיות עבדים, וכשמשה התעכב הם יצרו לעצמם עגל מזהב. יציאת מצרים לימדה אותנו שקשה להיות מנהיג, הביקורת קטלנית והאחריות לא נורמלית, מי שמוכן לקחת על עצמו את התפקיד, משלם מחיר יקר, ולמרות כל זאת יש כמה שמוכנים.
לא לבחור רק כי אין כוח, כי נמאס, או כי אין מי שמייצג אותי, זה לחזור למצרים. זה לוותר על החירות, זה חוסר אחריות. המנהיגים שלנו לא מושלמים, מערכות השלטון גם לא. כדי שדברים ישתנו צריך הנהגה חפה מאינטרסים אישיים, שיודעת למחול על כבודה, הנהגה שאומרת מה כן ולאן הולכים. אסור שהבחירות יהיו כן או לא ביבי, הבחירות צריכות להיות על עתידה של מדינת ישראל, ולנו הבוחרים, אסור להיות אדישים.
לצאת מהמצרים הפרטיים שלנו זה להסתכל על המציאות בעיניים לאומיות, זה לבחור את מה שטוב למדינה ולא את מה שטוב לי. כי המדינה זה לא אני, המדינה זה אנחנו. בשורת החירות שהביא עם ישראל לעולם, היא לא רק הזכות לבחור, היא בעיקר האחריות הכבדה שנלווית לזכות הזו.
את האמון צריך לבנות מחדש יחד, בוחרים ונבחרים. במצבנו הנוכחי זו חתיכת משימה אבל אפשר להתחיל בזה שנלך להצביע ומשם נמשיך לחגיגות ליל הסדר, שם נספר איך פעם, לפני שנה, ישבנו לבד והיום בזכות הרבה מאוד אנשים טובים אנחנו שוב יחד, ועל זה ועל הכל נזכור להגיד תודה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
