נתניהו על ההמלצות: זה לא מדעי, יהיו תמיד חריגים, אבל זאת הכוונה שלנו - למנוע את ההתקהלות הזאתנתניהו על ההמלצות: זה לא מדעי, יהיו תמיד חריגים, אבל זאת הכוונה שלנו - למנוע את ההתקהלות הזאת
ישיבת ממשלה בימי קורונה
(צילום: איתי בית און, לע"מ)
העניין הוא פשוט: גם אם בנימין נתניהו יודיע על פרישה מיידית, הבעיות של ישראל לא ייפתרו ולא נהפוך ברגע למדינה טובה יותר. למעשה, גם אם לתפקיד ראש הממשלה ימונה המנהיג המוכשר והאחראי ביותר בנמצא - התוצאה תהיה אותה תוצאה.

כבר שנים שאין בארץ באמת ימין ושמאל או מחלוקות אידיאולוגיות. השאלה היחידה היא אם את/ה בעד או נגד ביבי. הפוליטיקה, התקשורת והאזרחים – כולנו שבויי העניין. לכן הדיון על מנהיגותו, אישיותו והשפעתו של נתניהו על החברה בישראל איננו העניין הפעם, אלא התפקיד של ראש הרשות המבצעת, המופקדת על הליך קבלת ההחלטות הלאומי וביצוען.
בעוד שברוב המדינות הדמוקרטיות – ובוודאי בדמוקרטיות החזקות - יש גם היום תשתית של שתי מפלגות גדולות והממשלה מנוהלת על ידי אחת מהן, אנחנו נפרדנו מהמודל הזה בשנות ה-90 ומאז נשענים על שיטת פירורים קואליציוניים.
הרעיון בדמוקרטיה איננו הפיכת הרשות המבצעת לזירת התגוששות פוליטית. לצורך כך קיימות הכנסת, התקשורת והדיון הציבורי שהן מייצרות. ובעיקר – לצורך כך קיימות המפלגות. הן הבית הפוליטי. בהן לגיטימי וצודק לקיים את המשחק הפוליטי על כלל מרכיביו, כולל מריבות, טריקים ושטיקים.
הממשלה, מנגד, נועדה ליישם מדיניות שרוב הציבור בוחר בה, כשהיא איננה נתונה לחסדי מפלגות קטנות, אלא נשענת על רוב בפרלמנט שמאפשר לה למשול.
אבל בישראל החלטנו לטשטש את הקו האדום והברור שבין המגרש הפוליטי לבין הרשות המבצעת, ובכך אנחנו לא מאפשרים לאף ממשלה לתפקד. ממשלה ישראל – כבר לא מעט שנים – היא למעשה זירת התגוששות שבה האינטרסים הפוליטיים גוברים על הצורך לקבל החלטות מסודרות.
ולכן אין סיבה להיות מופתעים מכשלון הממשלה בניהול הקורונה. הנה כמה דוגמאות: מבצע צוק איתן נמשך עוד שבועות אחרי שראש הממשלה החליט שיעדי המבצע הושגו - אבל לא הצליח להעביר את מתווה הפסקת האש בקבינט (ובינתיים המדינה במלחמה וחיילים נהרגים).
מבצע עופרת יצוקה יצא לדרך חודשים לאחר שראש הממשלה אהוד אולמרט שאף להוציא אותו לפועל, וזאת בשל ההתנגדות של שר הביטחון אהוד ברק, שבמקרה היה יריבו הפוליטי (ובינתיים נמשך ירי הטילים על ישראל והיו נפגעים בנפש).
רפורמות בתחומים אזרחיים כבר מזמן לא מצליחות לעבור, אלא אם הן חלק מחוק ההסדרים, שהוא נשק לשעת חירום שמנוצל יותר משלושה עשורים לניהול שגרה תוך רמיסה של עקרונות הממשל הדמוקרטי (ובינתיים אזרחים רבים לא מקבלים מענה בנושאים קיומיים).
מספר ההחלטות שמפלגות חרדיות לא מאפשרות לקבל לאורך השנים יכולה למלא ספר של אלפי עמודים. מספר ההחלטות שלא מצליחות כלל להגיע לשולחן הממשלה בשל התנגדות של מפלגות החברות בקואליציה יכולות למלא ספר של עשרות אלפי עמודים.
אנחנו חייבים לחזור למסגרת של שתי מפלגות פוליטיות גדולות שיהיו הבית של המשחקים והמאבקים הפוליטיים. רק כך נציל את הממשלה מזירת ההיאבקות האלימה של הפוליטיקה ונחזיר אותה לזירת הפעילות לטובת האזרח והצרכים המדינתיים.
המבקרים של הרעיון הזה טוענים שההתכנסות חזרה לגושים פוליטיים גדולים תפגע בזכויות המיעוטים. זה מזכיר עד כמה יש לנו נטייה להגיד על עצמנו שאנחנו "מקרה מיוחד". אנחנו לא. בדיוק כמו שאנחנו לא עם סגולה. גם במדינות אחרות יש עניינים של דת ומדינה, לאומים שונים, סכסוכים ומחלוקות. אין שום פגיעה בזכויות מיעוט כי הבסיס לפעילותם נשמר לגמרי. הוא מועתק לשדה הפוליטי.
ראש ממשלת ישראל, ולא משנה אם קוראים לו "בנימין נתניהו" או "ראש הממשלה הכי טוב בעולם", מכהן עם אקדחים מכוונים לרקתו מהיום הראשון בתפקיד. על כל החלטה שלו יש מי שמאיים שאם היא תאושר - הוא ישחרר את הנצרה, ילחץ על ההדק ויפרק את הממשלה. לא משנה איזה ראש ממשלה אתה – כולם ייכנעו. כי הברירה לא באמת קיימת.
ועל זה אף אחד לא מדבר. ועל זה אף אחד לא מפגין. ולא מרעיד את הרחובות והצמתים. ולא מניף דגלים שחורים. כי מה שיש לנו לעסוק בו הוא אם אנחנו בעד או נגד נתניהו.
  • עובד יחזקאל הוא יועץ אסטרטגי ויו"ר קבוצת ת.א.ר.א, היה מזכיר הממשלה בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com