מחלקת קורונה בשיבאמחלקת קורונה בשיבא
מחלקת קורונה בשיבא
(צילום: AFP)
התנהלות הממשלה ומי שעומד בראשה בגל השני של מגפת הקורונה מזכירה חתול שקופא מול אלומות אור של פנסי מכונית הדוהרת לקראתו. עוד רגע תגיע החבטה, החתול יודע שקיצו קרב ובא, אבל הוא משותק מאימה ולא מסוגל למלט את עצמו מהסכנה.
לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

עוד שבועות ספורים, אולי אף פחות מזה, בתי החולים שלנו יפסיקו לטפל במי שאינו חולה קורונה. די בכמה אירועים גדולים של הדבקה, שיביאו איתם עשרות חולים קשים, כדי לשתק את המערכת כולה ולהביא אותה למצב שבו חלק מהחולים לא יטופלו כלל בגלל העומס. מערכות רפואה רבות בעולם, עשירות ומתקדמות בהרבה משלנו, מצאו את עצמן במצב נורא שכזה. אין סיבה להניח שהקורונה תחוס דווקא עלינו.
מנהלי מחלקות קורונה בכל הארץ כבר מתריעים ימים ארוכים על הקושי הגדול שבו הם פועלים, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין מתעקש לצייר עבורנו עולם שכולו טוב: מערך קטיעת שרשראות ההדבקה, שמבושש כבר חודשים לקום, יהיה הטוב ביותר בעולם, אין כמונו בסיוע כלכלי לאוכלוסייה הנאנקת תחת עול המגפה, ואפילו התמותה קטנה יחסית למדינות אחרות. הידד! את חגיגות שבירת השיא העולמי בהדבקה תשמור מדינת ישראל להזדמנות אחרת.
אז הנה האמת המרה: אף שהנגיף כאן כבר יותר מחצי שנה, לישראל אין עדיין תוכנית רצינית למלחמה בקורונה. אין מטרות ויעדים, וממילא גם אין עקרונות ולוחות זמנים שנקבעו להשגת היעדים שאינם. בהיעדר אסטרטגיה לאומית שמגדירה את כל אלה, ובמציאות פוליטית וכלכלית יציבה כמו מאניה-דפרסיה, אי אפשר לצפות שמספרי החולים יירדו. הם רק יעלו עוד ועוד.
יותר מזה: אי אפשר לבוא לציבור בטענות על כך שהוא לא ממלא אחר ההנחיות. כשהמדינה משדרת לנו כל בוקר ש-3,000 נדבקים ביום הם גזירה נסבלת, שאפשר לחיות איתה, אין פלא שהיא מאבדת את כוח השכנוע וההרתעה שלה.
במקום לחכות לרגע האחרון, ולתת למציאות העגומה להכתיב לנו את הדרך, צריך להחליט עכשיו מה עושים הלאה: האם אנחנו מעוניינים לבלום את התפשטות הנגיף ואת אובדן החיים במחיר כואב, ולשאת באומץ בתוצאות, או שנבחר בשיטה השבדית, שנמנעה מצעדים דרסטיים בשאיפה שחלק גדול מהאוכלוסייה יידבק וכך תיבלם, אולי, התפשטות המחלה - ושילמה על כך בקורבנות רבים מאוד בנפש.
הבחירה בכל אחת משתי הדרכים לגיטימית, בתנאי שתיעשה באופן מושכל ומנומק. כל בחירה מחייבת הסבר כן וישר לציבור על הרציונל שעומד מאחוריה, ונקיטת הגבלות לא מבוטלות על מנת להביא למימושה. גם השוודים, שנמנעו מסגר מלא, לא המשיכו בשגרת החיים הרגילה שלהם בצל הנגיף. הם צמצמו מאוד את המגעים החברתיים שלהם ועברו ברובם לעבודה מהבית.
המצב הנוכחי, שבו המדינה מיטלטלת בלב הסערה, בלי קברניט או הגאי שמנסה לנווט אותנו לחוף מבטחים, הוא הגרוע מכולם. אם הממשלה לא תחליט על כיוון כלשהו, ולא תחתור - החל מהיום - בכל הכוח, להשיט אותנו אל עבר היעד ששמה לעצמה, סופנו שנטבע במצולות.
  • שרית רוזנבלום היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com