כבר כמה שנים טובות שט"ו בשבט, שצוין ביום חמישי האחרון, הפך לחג ירוק. חודש שבט מוקדש לאיכות הסביבה והרבה פחות לנטיעות. זה לא במקרה. בכל מה שקשור ל"מפעל הציוני" במדינת ישראל של העשור האחרון ‑ החל מחקלאות ועד לבנייה ‑ יש הרבה יותר "מינהל תקין" ופחות מדי ציונות. מרוב בירוקרטיה כבר לא רואים את היער.
בדיוק בגלל זה החקלאות במדינת ישראל נעלמת והולכת, בכל יום חקלאי אחר ברחבי הארץ סוגר את המשק. הבירוקרטיה, הטרור החקלאי והשוק החופשי, גמרו אותם. כמובן שמדינה מתוקנת צריכה נהלים וחוקים ומערכת האכיפה, אך השאלה היא מהם סדרי העדיפויות. האם חקלאות זה ערך לאומי? תלוי את מי שואלים, ועל חשבון מה זה בא, כי תנאי השטח אינם מעבדה, ומטעי התפוחים או הרימונים לא תמיד יעמדו בכללים.
אם תשאלו פעילי איכות סביבה סביר להניח שחלקם יגידו שכן, אבל עיקר מאבקם הוא בשימור מינים נכחדים כתוצאה מהפיתוח, והשמירה על הטבע היא ערך עליון. אם תשאלו את היועצים המשפטיים, גם הם כנראה יגידו שכן, אבל השמירה על החוק קודמת.
נכון שאם נמשיך לייבא פירות וירקות מטורקיה לא נרגיש שחסר לנו משהו לאכול, אבל האם זו המדינה שאנחנו מייחלים לעצמנו? האם פעילות איכות סביבה בחודש שבט תעזור לילדים להבין מהי אהבת הארץ?
אם אנחנו רוצים שהחקלאות תהיה ערך לאומי אז בהתנגשות עם הבירוקרטיה או איכות הסביבה צריכים לעשות הכל כדי להגן על החקלאות. ולא רק להגן, צריך לעודד ולתמוך בה. לאפשר לחקלאים לקבל מכסות מים ופועלים, לעודד יותר את העבודה בחקלאות, לטפל בטרור החקלאי ולהתייחס לחקלאים לפחות כמו לפרחים המוגנים, גם הם מין שנמצא על סף הכחדה.
נכון שאם נמשיך לייבא פירות וירקות מטורקיה לא נרגיש שחסר לנו משהו לאכול, אבל האם זו המדינה שאנחנו מייחלים לעצמנו? האם פעילות בנושא איכות סביבה בחודש שבט תעזור לילדים שלנו להבין מה זה באמת אהבת הארץ? אהבה כזו שגורמת לטיפות הזיעה לזלוג על העורף בזמן שעודרים גומה, אהבה שמרגישים רק כשנוגעים ברגבי האדמה, אהבה פשוטה למולדת, אהבה של "אני נטעתי עץ בארץ ישראל".
חודש שבט הוא לא רק חג לאילנות, הוא חג לציונות והזדמנות לערוך בירור מחדש לסל הערכים שלנו. לפני 200 שנים, אי שם בגולה, ישבו יהודים וחגגו את סדר ט"ו בשבט עם פירות יבשים מארץ ישראל. מאז, את הפירות היבשים החליפו פירות טריים תוצרת כחול לבן. אם לא נשנה את היחס לחקלאות ובכלל לאדמה, בקצב הזה בעוד 20 שנה נקיים כאן בארץ סדר ט"ו בשבט עם פירות מהגולה.
חודש שבט במתכונתו הנוכחית והיחס לחקלאות הם סימפטומים של תהליך הרבה יותר עמוק. הציונות שינתה את פניה. ערכי הציונות הבסיסיים לא תמיד עומדים בקנה אחד עם חלק מהערכים של העולם הליברלי-שוויוני, שמדינת ישראל כל כך רוצה להיות חלק ממנו, ולכן, לדוגמה, את הגליל והנגב אסור לייהד, כי זה גזעני, ועל מה שקורה שם כתוצאה מזה עדיף לא לדעת.
ביהודה ושומרון קשה מאוד לחקלאים יהודים לקבל מכסות מים או שטחים חקלאיים. ובין גדרה לחדרה המטעים הפכו מזמן למרכזי קניות ומסביבם מגדלים רבי קומות, הרבה בטון ומלט וכמה גינות עירוניות קטנות שבהן אחרוני המוהיקנים יוכלו לגדל להנאתם קצת ירקות. כדי שכל זה ישתנה צריך לפעול בהמון חזיתות אבל אפשר להתחיל בשתיל קטן, רון בלב ואת ביד.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
