מחאה הפגנה מצפה רמון קורונה צור שיזףמחאה הפגנה מצפה רמון קורונה צור שיזף
המחאה במצפה רמון, בשבת
(צור שיזף)
כשהגעתי בשבת לכיכר הכניסה למצפה רמון, להצטרף להפגנה של הדגלים השחורים וה"קריים-מיניסטר", היו שם כבר כמעט 200 משתתפים. הרוב היו צעירים וזוגות עם ילדים קטנים ובני עשרה. רוב המכוניות שעלו צפונה מאילת צפרו בידידות. אחת עצרה בכניסה למעגל התנועה ויצאה ממנה אישה מבוגרת על מנת לצלם ולצעוק את תמיכתה. הנהגים שאחריה חיכו בסבלנות ואז נסעו מסביבנו וצפרו.
עמדתי מול השמש השוקעת וידעתי שזה רגע מכריע, כי הרגשתי כמו שהרגיש מישהו שארבע שנים נלחם על הדמוקרטיה בחפירות, עם מבוגרים ועקשנים, ומחכה לתגבורת. הגיעה. הצעירים איתנו. על כל הגשרים בארץ. בכל הצמתים. בכיכר רבין. בבלפור. ירד להם האסימון. הגל נהדף ואפשר לצאת מהשוחות ולהתקדם עם הכוחות הרעננים.
אלפי אנשים כיסו במוצאי שבת את הצמתים והגשרים. צעירים וזקנים, סטודנטים ועצמאים שעולמם נחרב, אלה שנמאסו עליהם השקר, הרמייה, ההשתנה מהמקפצה והפקרת המקום ואנשיו בידי חבורת פוליטיקאים ציניים ומושחתים.
מה עשה את זה? מטוס שעולה כמו חצי משוויה של חברת אל על, אישור פטור מס למיליונר בזמן שאנשים נכלאים רעבים ומבוהלים, הזלזול של שרי התחבורה והבריאות החוגגים בזמן שהמשטרה רודפת ומכה אנשים ברחובות. כל זאת ועוד, יחד עם ההבנה שאם לא נצא לרחובות, ולא נפגין בכל מקום, נתניהו לא ייצא מהבית *שלנו* בבלפור וייקח איתו את חבורת לקקניו.

בינואר 2011 הייתי שליח ynet ו"ידיעות אחרונות" בכיכר תחריר בקהיר. על מה שנותר מהדשא שם ישבו אימהות ובנות, סטודנטים, מורים, עצמאים, כל מי שנמאס לו מהדיכוי של משטרת המהומות, מהשחיתות האיומה של חוסני מובארק ובניו, ומהעיתונות המסורסת תחת משטר שצמח באופן מסורתי מהצבא. ההפיכה החלה כשפקעה סבלנות האזרחים והם העיפו את משטרת המהומות לכל הרוחות, ישנו במשך שבועות בכיכר ולא זזו, נשאו נאומים, ניגנו ושרו. הם עמדו בהסתערות רוכבי גמלים והסוסים שהגיעו מהפרברים, שכן העניים שהוסתו על ידי הטלוויזיה הגיעו לתמוך בשליט.
עד שבסוף מובארק עזב את ארמון הנשיאות. המחאה שהעיפה אותו לא הייתה כלכלית. זו הייתה מהפיכה דמוקרטית. הדבר הזה שלא צריך אותו ואי אפשר בלעדיו – החירות.
המחאה בתל אביב במוצ"ש

בסוף חטפו להם את המהפכה. האחים המוסלמים ואחר כך הצבא וא-סיסי, חברו הטוב של נתניהו. המצרים מחו, נלחמו ומתו בעבור דמוקרטיה שמעולם לא הייתה להם.

אנחנו בני מזל. נולדנו לאחת הדמוקרטיות הליברליות הוותיקות בעולם. התנועה הציונית נולדה כדמוקרטיה לפני 140 שנה. מדינת ישראל נולדה דמוקרטית. זו גם הסיבה שהמחאות פה הן כמו שהן. הדמוקרטים לא צריכים ולא רוצים להוציא אנשים להורג ולהרוס את המדינה באלימות, אבל הם יידעו לעמוד בכל מופע של אלימות שלטונית על מנת למנוע מנוכלים להשתלט על הדמוקרטיה.
לקח ארבע שנים של אקטיביזם אזרחי ברחובות, של שכנוע, כדי שהצעירים יבואו. הרגע המכריע פה. גם אם כי על מנת להדגיש את הסכנה לדמוקרטיה היה צריך נגיף שכופף לצרכים פוליטיים והחריב את חייהם של חצי מהתושבים, בחירות שהולידו בגידה בבוחרים, מחטף ששינה את חוק יסוד הממשלה, ושר לקקן לביטחון פנים החובב את משמני השלטון ומעצים את המחאה באלימות גסה ויהירה.
המחאה היא לא כלכלית. אנחנו לא נלחמים על עוד כסף. אנחנו נלחמים על ניהול הכסף שלנו. נלחמים בפוליטיקאים שבוזזים לנו את הביטוח הלאומי שנועד לרגע הזה בדיוק. בשלטון שמעביר את תמלוגי הגז למי שיתמוך בהישארותו על הכיסא.
ההפגנות יתגברו. הקו נחצה. דבר לא יעצור אותן. בגשרים. בכיכרות. בבלפור. עד שתחזור הדמוקרטיה - אותה שיטה שאתה מרגיש בחסרונה רק כשהיא נעלמת. כמו אוויר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com