ציפי שמילוביץ, שליחת ynet למיאמי
מלון גראנד ביץ' אינו שונה ממאות מלונות כמוהו על הרצועה הארוכה של מיאמי ביץ', אבל ביום שישי הוא הפך ממקום שבאים אליו לשתות מרגריטה ולהביט בשקיעה, למקום שבו יושבים ומתפללים לבשורות טובות, אך מצפים לרע מכול.
עשרות משפחות יהודיות שלא יודעות מה קרה ליקיריהן שישנו במיטה כשחצי מהבניין בן 12 הקומות קרס ברעש עצום, הועברו למלון סמוך מאוד לשרידי הבניין כדי לעשות שם את השבת. בקומה השנייה של המלון, הפך חדר אחד למרכז ייעוץ נפשי. את הבכי של האנשים בתוך החדר אפשר לשמוע ברחבי הקומה. בחדר שליד לוקחים דגימות DNA כדי לעזור בזיהוי הגופות. יש כאלה שעדיין לא מוכנים להיכנס אליו, עדיין מחכים לנס. בפינת הקומה יושב בחור צעיר, מחזיק בידו כיפה. הוא מחכה לשמוע מה עלה בגורל אחיו. "כל החיים עשיתי הכול נכון", הוא ממלמל. "וזה מה שאני מקבל בחזרה. מה שווה בכלל הכיפה הזו".
תיעוד קריסת הבניין בסרפסייד
אזור סרפסייד הוא כור היתוך אמריקני. שילוב של מהגרים מג'מייקה וקובה, פורטו ריקנים שברחו מרעידות האדמה, והרבה יהודים, דתיים וחילוניים. עדה וג'ואנה גרות כאן כל חייהן. ביום שישי הן יצאו מבית הכנסת המקומי עם דמעות בעיניים. "הרגשנו ככה כששמענו על האסון שקרה בהר מירון", אומרת עדה. "אבל עכשיו זה פה, מתחת לבית". עדה מספרת שבאותו לילה שמעה בום, אבל לא כזה שנשמע חריג. "מי שגר בשדרות קולינס רגיל לזה. אנחנו במיאמי ביץ׳, אין כאן יום או לילה", היא אומרת. "אבל אז התחילו להגיע עוד ועוד סירנות משטרה, והיה ברור שמשהו רע מאוד קרה".
ג'ואנה מספרת שהיא מכירה כמה מהמתגוררים בבניין שקרס. "כולנו הולכים לאותו בית כנסת. בקהילה פה, גם אם לא מכירים ממש, עדיין מכירים. את יודעת על מה אני מדברת, זה כמו בישראל".
קל לזהות ממרחק היכן נמצא הבניין שקרס ביום חמישי לפנות בוקר. כל מה שצריך זה לעקוב אחרי האבק. מאות מטרים מהבניין הדרומי מבין שניים שנקראו "מגדלי צ'מפליין", כבר קשה לנשום. עשרות דירות נעלמו כלא היו. מהצד אפשר לראות חלקים מתכולת הדירה הפנימית. פה ספה בסלון, שם טלוויזיה, יחידות מיזוג אוויר משתלשלות החוצה. "גרתי בניו יורק וזה מזכיר לי את 11 בספטמבר", אומר ג׳ואי סנטוס, פנסיונר שזוף שמתגורר עכשיו ממש ממול. "האבק הנורא ובעיקר השקט שאחרי, זה בדיוק אותו דבר". בעוד תזכורת ל-11 בספטמבר, על הגדרות מסביב תלויות תמונות של נעדרים, והן נותנות פנים למספרים הגדולים. אנשים מכל הגילים, כולל ילדים, וכמעט מכל מוצא אתני אפשרי.
מאז שהמבנה קרס ביום חמישי לפנות בוקר, מתנהלים החיים של היהודים המעורבים על ציר אחד באורך שני קילומטר: המבנה ההרוס, המרכז הקהילתי, בית המלון ובית הכנסת. במרכז הקהילתי יושבות עשרות משפחות ומחכות לתשובות. ארגונים יהודיים מקומיים התגייסו מהר מאוד לספק שפע אוכל, שתייה, מטעני טלפונים ועזרה רפואית. "אנחנו עובדים על אוטומט", אומרת איריס, ישראלית-אמריקנית, שהגיעה מניו יורק לעזור. "מאוד קשה לראות מה עובר על האנשים כאן. את מנסה לתת להם תקווה, אבל אני לא חושבת שזה ממש עובד. ככל שחולף הזמן, יותר ויותר ברור שזה אסון נוראי מאוד".
הלילה חולצה גופה נוספת מבין ההריסות בסרפסייד. מניין ההרוגים בקריסת הבניין עומד על חמישה, בעוד 156 בני אדם מוגדרים נעדרים. ראש מחוז מיאמי-דייד, דניאלה לוין קאווה, אמרה כי שלוש גופות מבין החמש שחולצו מהזירה עד כה כבר זוהו, מה שהוריד את מניין הנעדרים מ-159 ל-156. צוותי החילוץ מצאו במהלך הלילה גם שרידי גופות, שנשלחו לבדיקה. במקביל, נאספו דגימות DNA מבני משפחה.
תפילות שחרית ומיסות יום ראשון
הדרך הטובה ביותר להבין עד כמה "יהודי" אזור סרפסייד היא פשוט לצעוד לאורך שדרות קולינס הבלתי נגמרות ולספור בתי כנסת. בגדול מכולם, ה"שול" הנמצא כמה מאות מטרים מהבניין שקרס, הייתה אתמול בבוקר נוכחות כל כך גדולה, ששני אנשי ביטחון הוצבו בכניסה והפנו אנשים לאחור. למזלם, ברחוב הבא כבר יש עוד בית כנסת.
בתוך בית הכנסת הגדול עצמו, היה שקט מאוד. מנדי חרותי, שליח חב"ד במיאמי, סיפר כי הוא לא זוכר שבת עצובה כזו. "הקהילה היהודית כאן עצומה", סיפר הרב הצעיר. "אנחנו עושים הכול ביחד. זה נורא. לא מקרה שהיו הרבה יהודים בבניין הזה, בכל מקום שתפני אליו כאן, אנשים גרים אחד ליד השני".
ג'ייקוב סולומון, נשיא הפדרציה היהודית של מיאמי, אמר כי "אחוז גדול ולא פרופורציונלי מהאנשים שנפגעים מהטרגדיה הזו צפוי להיות יהודי. יש פה תחושה של קהילה שמחוברת בדם יהודי".
מלון גראנד ביץ', שבו מתאכסנות עשרות משפחות, יהודיות ולא יהודיות, הפך אתמול לכמעט מבצר ממוגן עם אנשי ביטחון שמנעו מכל מי שלא מתארח במלון להיכנס ללובי העמוס באנשים שממתינים ללא נודע. אתמול היו שם תפילות בוקר של יהודים, והיום יהיו שם מיסות יום ראשון נוצריות. בכל פינה בלובי אפשר לראות אנשים עם עיניים אדומות.
ג'ני, אחות ממיאמי, הגיעה ביום שישי בבוקר להתנדב. העובדה שחלק גדול מאוד מהאנשים הממתינים הם קשישים, רק מוסיפה לקשיים. "אני רואה פה אנשים שכבר עברו הכול בחיים, ופתאום קורה להם דבר כזה", היא אומרת. "כאחות את לומדת להיות מקצוענית, את הרי רואה טרגדיות כל הזמן, אבל זה פשוט בלתי נסבל. מה אומרים לסבא וסבתא שהילדים שלהם נעדרים? אנשים בני 80 לא צריכים לקבור את הילדים שלהם. אני לא מאמינה בקללות, אבל רק סיימנו עם הקורונה פה, ועכשיו זה, ואני כבר לא יודעת מה לחשוב. מצד שני, אחי גר במגדל הצפוני, והוא ראה מהחלון את הבניין התאום מתמוטט, אז אני מניחה שאני צריכה לומר תודה לאל, אבל זה קצת קשה כרגע".
לעינוי הציפייה המייסרת נוסף גם מה שבקהילה היהודית מכנים "התנהלות שערורייתית של הרשויות". מושל פלורידה, רון דה-סנטיס, חיכה כמעט יממה לפני שביקש עזרה פדרלית מממשל ביידן. בכיר בקהילה אמר אתמול, טרם מציאת הגופה החמישית: "אנחנו 72 שעות אחרי והוציאו רק ארבע גופות. כל התגובה הייתה כל כך איטית. 16 שעות אחרי הקריסה עוד לא היו מחלצים, היו רק כוחות הצלה וביטחון מקומיים. רק ביום שישי התחילו להגיע ממש הכלים הכבדים. הם עובדים מאוד לאט, חלק מזה הוא מגבלות אובייקטיביות, מזג האוויר והחשש לפגוע אולי בניצולים שעוד נמצאים בחיים, אבל המשפחות עצמן לא מקבלות עדכונים. הן מתחננות כל הזמן למידע ולא מקבלות".
